הופעת הבכורה של ישמעאל

(מעשה שהיה) - יצחק חיות-מן

בחלומותי חזרתי שוב ושוב למקום מסוים שקראתי לו "העיירה הים-תיכונית". בכל חלום קרבתי אליה מצד אחר, אך תמיד היתה זאת אותה עיירה ממש, עם בתים צפופים על מדרון הר היורד לים. היתה בחלומות הללו תחושה של התקרבות לגילוי מרטט, אך מעולם לא הגיע החלום אל תכליתו. על כן סברתי שהוא מבטא כמיהה לחופשה נעימה, וגמרתי בנפשי לקבל הזמנה רשמית שקיבלתי, ולטוס בראזילה.

הימים היו ימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וחיי - עד אז חיי קרייריסט מכור לעבודה (או מוטב שאומר: לעבודות, שכן איישתי משרות אחדות) החלו מקבלים תפנית. גרתי בירושלים, שלימים תהפוך סמל בעבורי, והתחלתי לרשום את חלומותי.

את הנסיעה לבראזיל כמעט שביטלתי, בהחלטה של רגע אחרון, לאחר ששמעתי על מות החבר של ת'. במלחמה האחרונה. בגללו עזבה אותי, ואני טרם התגברתי על הכאב. "הנה הגיעה שעתי להשיב את ליבה אלי", אמרתי, וחיפשתי דרך להציע לה את תמיכתי ונוכחותי. כך פגשתי בה שוב, בחוף הכרמל - אותו חוף בו פגשתי בה לראשונה, ושהיה לי ממילא זה שנים מעין מקום פולחן: נוהג הייתי לבוא שמה בכל עת של פנאי ולהרחיק לשחות אל האופק, עד אשר חשתי איך כל כולי מתמזג עם הים - ונפתח כמוהו. ובכן, ממש באותו חוף פגשתיה גם הפעם, ובאותו חוף ביקשה שאעזוב אותה לנפשה.

הלכתי ממנה, כולי מרוקן, והעולם החל להשתנות במהירות. השמיים האפילו והשחירו, אף על פי שלא היה בהם צל של עננה, וגרגרי החול תחת כפות רגלי כאילו והיו לצדפים נשברים. גופי התארך, כגופה של עליזה בארץ הפלאות, עד שהייתי לענק הפוסע מן הים על היבשת, דורך על ערים שלמות.בכל צעד מצעדי כאילו דרכתי על בתים וכיכרות. התיישבתי מול המים, ושחף בא, וריחף מעלי במעגלים. לפתע הייתי מרחף איתו באויר, משקיף על הים, ולמטה, על החוף, ראיתי את גופי ישוב, כאילו היה פסל שנטשו הפסל.

דקות אחדות נמשך המקסם, עד שהתעשתתי ומיהרתי משם. בדרך - במעלה ההר - הרגשתי צורך לעצור ולהביט שוב לאחורי, אל השמש השוקעת בים. העננים בערו בשלהבות שעלו עד כיפת השמים, וגם בים נראה נתיב אדום כדם, המוביל דרום מערבה וקורא לי. משהו ניתק, ואני ידעתי שלא נותר לי אלא ללכת באותו נתיב.

כיוון שלא היתה טיסה ישירה לבראזיל - בחרתי לנסוע דרך לונדון, ולבקר בדרך את גורדון – האיש הראשון והיחיד שהבין אותי בתכלית ומורי לעתיד. הוא קיבל את פני בבגדי קוסם, והלהט בעיניו הענקיות הזכיר לי סיפור ילדים על קופסת אוצר, ששומר עליה כלב אשר עיניו "גדולות כצלחות". שתינו תה אנגלי במערכת חרסינה מצועצעת ואכלנו שרידי עוגת כריסטמס מעוטרת, ואז ירדנו לחזות במכונת הלימוד המוזרות ההולכות ונבנות במרתף. חזרתי למטוס נושא גרעין, שאז לא ידעתי עדיין, כי זרע הוא מעץ הדעת. טרם ידעתי אז, שבשנים הבאות ישמש לי גורדון דגם לעושה הלהטים הזקן לוגי-לוני, ושמכונות הלמידה שיצר יעסיקו עוד ועוד את דמיוני, ויולידו את "מערכת ישמעא"ל".

באותו לילה, בבטן הלויתן המעופף, עברתי לראשונה בחיי את קו המשוה, והרגשתי איך אני נדחף להיוולד בעולם חדש. ואיך כל חמישים הנוסעים שאתי, שותפים סמויים הם לי. שותפים שלא בידיעתם, שקווי חייהם נתכופפו כך, שיאפשרו לי נסיעה גורלית לבראזיל – שמה מקדם של מדינה דמיונית, ארץ העץ בעל לב-הגחלת האדום, אולי הארץ ממנה גורש אדם הראשון.

בבוקר, כשיצאתי משדה התעופה, קיבלה את פנאי לימוזינה ענקית עם נהג שחור - וקבלה אותי בראזיל, אמיתית מוחשת וחושנית, בכל עוזה וחומה הטרופי. הימים היו ימי טרום - הקרניבל, ואני מצאתי פנאי, בד בבד עם התחייבויותי המקצועיות, לקחת חלק באימוני בתי הספר לסמבה.

יפה היתה ריו, ומחייכת. מחייכת אלי דרך פניהן של יפהפיות הארץ. ואני חייכתי אליה ואליהן בחזרה, כיוון שממילא לא ידעתי את שפת הארץ האחרת. דווקא אוצר המלים המוגבל החזיק אותי מאוד קרוב לאנשים, שהרי נאלצנו להשתמש בשפת הגוף. ושפת הגוף היא שגרמה לי להתאהב בשפתם של תושבי ברזיל, בעלת הטון החושני, וחושניות השפה היא שגרמה לי להתאהב בבני הארץ. אולם לא רק השפה שמצאתי היתה חושנית, אלא כל אורח החיים. החום, השמש, הים, הריקודים. והכל התנהל כחלק מיופיה המסעיר של העיר היפה מאה מונים מחיפה.

ויחד עם זאת - חסר בה, בריו משהו מן הדברים שקסמו לי כל כך בחיפה - עיר הולדתי - ויותר מכך בסאן פרנסיסקו, שבביקורי הראשון בה חוויתי חוויות שמימיות של יופי. אולי היתה ריו "ארצית" מדי? על כל פנים, כדי לפגוש בעיר מן החלומות - עוד היה עלי להרחיק נדוד.

לקראת ימי הקרנבל עצמם הרחקתי איפא מהלך אלף וחמש מאות קילומטרים מריו צפונה, עד לעיר סלבדור אשר בבאהיה. ושם, במרכזה של העיר, ליד הרחוב הראשי - רחוב הקרנבל - נוכחתי בפליאה כי הגעתי ל"עיר הים תיכונית" שכה הרביתי לבקר בה בחלומותי. סלבדור היא עיר עתיקה, הבנויה בסגנון פורטוגזי מסורתי: כערי הים התיכון - היא בנויה בצפיפות על צלע הר, היורד אל המפרץ. השם שנתתי לה נמצא איפא מוטעה, אך החזון היה מדויק בתכלית.

מחלומותי הכרתי את הרחובות הקטנים. אולם האירוע הגדול התמקד דווקא ברחוב הראשי. רחוב - שהקרנבל הפך אותו לנהר גועש והומה של מסה אנושית זורמת ומפזזת, גוף נוגע בגוף, וכולם זעים בקצב הסמבה, כך לאורך קילומטרים. נהר רוגש כסמבטיון. ובתוך אותו נהר רוטט של גופות-אנוש-רוקדות-ומקרטעות, עברה - נסוע ושוב - משאיתם של ה"טריו אלקטריקו", שלישיה של גיטרות חשמליות עם מגברים עצומים, ובכל מקום שעברו בו מקצבי הפריטה התזזיתית שלהם, חדרו לעצמות אלפי האנשים מסביב והקפיצום עוד ועוד באויר.

וגם אני רקדתי שם בבאהיה. שני ימים ושלושה לילות רקדתי ורקדתי, חתרתי ורקדתי בתוך נהר הגופות החיות. גופי התחכך כנגד גופות אינספור. כל מה שניתן היה להיגנב כבר נגנב, אך הרגשת הגוף היתה חזקה מתמיד.

ואז התחילו לקרות דברים. אי משם עלה שירו של אלטון ג'והן "פרידה לדרך הלבנים הצהובה", שאת מילותיו היכרתי, וחדר פנימה. ואמרתי איתו - "כן, שלום לסיפורי הילדות על לבנים צהובות. עלי ללכת הלאה. עתידי נמצא מעבר להן". וספגתי את תחושת הבשר הנערם סביבי, וחשתי חלק מן האדם, מכל האדם.

לאחר שלושה ימים רצופים של קרנבל, אנשים כרעו ונפלו תחתם, כפירות הנרקבים ומתפוררים בשוק, ושכבו מושלכים על הכבישים ועל המידרכות. ראיתי את הבשר האנושי הנפסד, את התשישות המשתלטת. הייתי חלק מזה והרגשתי כיצד גם גופי שלי מתפורר, וחשתי את המוות מלוה אותי, ניצב מאחורי כתפי השמאלית. .. וידעתי כי המוות בא.והוא שלט בכל, וגם אני לא הייתי מחוסן מפניו, וידעתי זאת לראשונה בחיי. כן, לפתע הבנתי שעד עתה הייתי מחוסן – כלומר רק הרגשתי, מחוסן - מפניו. כאילו אינני חלק בעולם הזה. תפסתי כאילו עד עתה חשתי שהייתי בבחינת יצור מכוכב אחר, שרק נאלצתי לבצע נחיתת חירום, כאילו שהייתי לגמרי במקרה פה, על ארץ. ועל כן חתרתי לשלמות, ועל כן שאפתי ליצור יצירות בנות קיימא, שתעמודנה מאות בשנים. ולא עוד. עתה ידעתי כי המוות מתקרב, וכי אם לא אפתח את פי עכשיו ולא אתקשר עכשיו עם אנשים - כבר לא יהיה אחר כך.

הנה כך התוודעתי לאפשרות מותי - ובדרך מוזרה היתה בכך הקלה עצומה בעבורי, ושחרור. נתתי לעצמי לנשור מן העולם התכליתי והמקצועי בו חייתי. עקרתי לי לכפר דייגים לא הרחק מן העיר, ועשיתי את הקשב לעיסוקי העקרי. הייתי יכול אז לשבת אף שעות רצופות צופה בצמחים ובחרקים וכולי נפעם. כמומחה לתכנון ולחקר ביצועים תפסתי בפליאה כי כל משאבי התכנון והבצוע שיש לחברות הענק הבינלאומיות, ואפילו יינקטו שיטות התכנון, הדיווח וההחלטה הממוחשבות והרציונאליות, שעליהן היתה גאותי המקצועית, לא יספיקו לנהל את גידולו של צמח קטן אחד.

)מתוך היומן: ".. מכיר אני את בראזיל טוב כמוהם, כי היא בתוכי. אלא שאינני יודע אותה עדיין. דומני שפגשתיה עד היום רק פעם אחת, כאשר פניתי אל פנים הארץ, במקום לרדת אל הים.. עליתי בדרך לא סלולה של כפר קטן, שבתים קטנים משני צידיה. בכל בית חיו להן משפחות, שצבע עורם - בכל גווני החום. כמעט בכל גן היו עצי בננה ודקלי קוקוס, ופרחים בצבעים עזים, שבתוכם חרקים יפהפיים, והרבה חיים בתוך חיים".

גם אדריכל הייתי פעם, איש שראה באדמה עד אז רק תשתית, רק כלי קיבול ליצירותיו של האדם. אבל עתה ידעתי: גוף חי היא, אשר באדריכלות נכונה ניתן "להביאה בעדי עדיים", אך הפיתוח העירוני הרגיל עלול לפצוע בה. הקשבתי לאדמה, והייתי כותב ומתעד את הפגישות בינינו. וכיוון שנפתחתי כולי - ומתוך דחף עצום כתבתי כל שעלה על דעתי - הבחנתי שאיכות כתיבתי ואופיה שונים ומשתנים, בהתאם למקום בו נכתבו. ועלה אז על דעתי, כי אופי המקומות בהם כתבתי - שונה אף הוא. וכיוון שירדתי אל חקרה - הביאה אותי האדמה בסודה, ורמזה לי כי באה עת לטייל ולתור את הארץ. וכך עברתי בה, לאורכה ולרוחבה, סופג אל תוכי שלושה צבעים: אדום ירוק ושחור - צבעים שמן הסתם חסרו בתודעת הכחול-לבן של ילדותי. אדום כדם הוא צבעה של אדמת בראזיל, ירוקה היא הצמחיה הפורצת מתוכה כלבה ומכסה הכל. ואילו השחור – את השחור מצאתי בלב ליבה של הארץ, בעיר "הזהב השחור" - העיר המקודשה אאורו פרטו.

)מתוך היומן שניהלתי אז: "..ואז נטל האדום את רשות הדיבור, ולא הותיר על הדף שריד ופליט, לכל מילה שונה, לכל צבע אחר. הכל אכלה האש האדומה. ולא נותר לי אלא לחשוב, מניין לי כה הרבה התנגדות לאדום.."

מתוך ההתבוננות - התחילה האדמה להציב לי תהיות שלימים שבתי ונשאלתי שם כיועץ לתכנון ערים: איך נכון יהיה ליישב עשרות מליוני ברזילאים נוספים. איך יוסיפו לחוש גם הם את הקשר עם האדמה החיה. מה הקשר בין צורת מגוריו של אדם, לדרך בה הוא מרגיש וחושב ופועל.

כשהבינותי שאין בכוח ההתבוננות לבדה להמציא לי תשובות לכל השאלות החדשות שהעסיקו אותי, החלטתי לחפש אנשים וספרים המתיימרים לעסוק בהן. כך נתודעתי לספר שונה ומוזר - ספרו של האנגלי ג'ון מישל "המבט מעל אטלנטיס". הספר כלל דיווחים של אנשים, אשר עברו חוויות דומות לאלו שחוויתי אני לאחרונה. הוא כלל גם פרקים על מונומנטים המצויים ברחבי העולם והמעידים לכאורה על תרבות קדמונים כלל-עולמית משותפת. השיקולים שהנחו אותם קדמונים בבחירת מיקומם של מבניהם - כך התרשמתי - שונים בתכלית השינוי מן הנלמד בבתי-ספר לאדריכלות מודרנית. היחידה שניזונה משיקולים דומים, כמעט עד ימינו אלה - היתה הבניה הסינית המסורתית, אשר ידעה להתחשב ב"קווי נמר" ו"קווי דרקון" הסמויים מן העין (היה זה אכן ג'והן מישל שהביא גם את שיטת ה"פנג שואי" לתודעת התרבות המערבית).

אלא שבדיוק כאשר נתעוררה סקרנותי, וכבר נדמה היה לי כי הנה - הנה אמצא את התשובות בדבר השפעתה הנסתרת של האדמה על הנפש - עשה הסופר תפנית חדה ובלתי צפויה - ודן דווקא בעקרונות הגיאומטריה המקודשת, על פי תפיסתם של אפלטון ומיסטיקנים אחרים, ובבניני מקדשים עתיקים. וכל אותו דיון הוליך לתיאור מידותיה של ירושלים החדשה - היא "ירושלים של מעלה" - על פי חזון יוחנן, מן הברית החדשה. בה בעיר הקודש, בירושלים החדשה, ראה מישל את תמצית התגליות כולן, ותכליתן.

גדלתי בישראל, למדתי במיטב בתי הספר שלה, חונכתי כציוני, ואת המושג "ירושלים של מעלה" - לא שמעתי מעודי.

על כן רבה היתה פליאתי עוד יותר, כאשר הוזמנתי יום אחד על ידי מארחי בצפון-מזרח בראזיל, אשר ביקש לגרום לי קורת רוח, לסיור בן יום במדבר, בעומק המדינה. כיוון שמעולם לא דנתי עימו בתיאוריות של הספר "המבט מעל אטלנטיס", רבה היתה תדהמתי כאשר בישר לי במהלך הדרך, כי אנו מתקרבים ל"ירושלים החדשה".

הגענו למישור מדברי רחב, הרחק מכל יישוב, ובו חומת אבנים גדולה. מעבר לשער - נמצאנו בעיר רפאים, שכולה אמפיתיאטרונים, ובכל אחד מהם תפאורה קבועה, המנציחה מראה ממראות ירושלים, שיצרו אמנים נאיביים-מקומיים. התברר כי אותה "ירושלים של מעלה" מאוכלסת רק ימים ספורים בשנה, כאשר מתקבצים בה רבבות עולי רגל, לצפות במחזות על חייו ומותו של ישו. בשאר ימות השנה - זוהי עיר רפאים. הנה כך דחפה אותי אדמת בראזיל, להכיר באפשרות למציאותה של ירושלים של מעלה, ולהתייחס אליה.

)מתוך היומן: "גיליתי את עיר הזהב, הקסומה עוד יותר מצפת-עיר הפלאים, העולה ממעיין התאנה. פעם הביאו אותי לצפת בעל כורחי, והשאירו אותי דומע, אפוף זכרונות. אך בקריית הזהב השחור - אני כותב שירה. אלהי, אם זהו הזהב הנסתר, מהי ירושלים של זהב, המסתירה את עיר הקודש? את ירושלים של מעלה?"(

פתחתי את סיפורי בים - ובים אסיים אותו. שכן מן הים נולדתי, לחופו גדלתי, ובו נתבהרו לי עיקרי הדברים שאביא בהמשך.

את עיקר זמני בבראזיל ביליתי בעיר רסיפה, בירת צפון-מזרח בראזיל השוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. בהשגחה פרטית נמצאה לי דירת-החלום ליד החוף שהזיתי, והייתי משכים בוקר בוקר ויוצא לשחות באוקיאנוס. חלפו שבועות אחדים עד שנוכחתי כי יחיד אני בעיר כולה, השוחה במי האוקיאנוס. מליון וחצי תושבים יש לה, לרסיפה, וכולם אוהבים את חוף הים, ומבלים בו שעות ארוכות. לעתים - הם אפילו טובלים במי אפסיים. אולם אין איש מהם הנכנס כדי לשחות שחיה של ממש. אכן, מוזר היה הדבר בעיני, אך ממנהגי לא נטיתי.

עד לבוקר ההוא, שכדרכי יצאתי לי אל מול השמש העולה, וכשש מאות מטרים מן החוף - ראיתי שאינני יחיד עוד במים. מולי הבחנתי בסנפיר משולש, מאלו המוכרים מן הסרט "מלתעות". וכששקע הסנפיר, הופיע - כחמישה מטרים ממנו והלאה - חרטום. כריש ענק שחה לידי, מרוחק ממני כדי עשרים מטר. הסתכלתי בו - ופחד נורא, פחד מוות, מילא את לבי. שחיתי משם בשקט כמעט מוחלט, כדי שלא לעורר גלים, או את תשומת לבו. שחיתי כאילו אני חלק מסרט אימים, איטי להחריד, פוחד להביט לאחורי, שם שחה לו המות בשקט. את מאה המטרים האחרונים עברתי במהירות שיא, והגעתי אל החוף כשלבי הולם בפראות.

אלא שביום שלאחריו לא שיניתי ממנהגי ימים ימימה, ושבתי לקדם את פני השמש בשחיה. ושוב שחיתי עמוק עמוק אל תוך האוקיאנוס, ממש לאותה נקודה בה פגשתי ביום אתמול את פחד המות. כריש לא היה שם, אבל משהו אחר קרה. עצב נורא השתלט עלי. עצב נורא אפף את כולי. פתאם נזכרתי באותו נער שנהרג במלחמה. במתחרה - שעד עתה לא הגיתי בו אלא כמתחרה. שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו אלא כאל האיש שגזל את אהובתי. שהתאמנתי בקראטה כדי לקרוע אותו לגזרים! דמעות זלגו מעיני והתערבו במי האוקיאנוס. חשתי בעוצמה את הבזבוז הנורא שיש במלחמה, ובנהרגים בה. לבי כאב. ממש. כאב פיסי גדול, ודמעות זלגו ממני והוסיפו עוד מעט מלח לים. הפעם שבתי ממי הים לאט לאט, וישבתי למדיטציה. והנה החלה להתנגן במוחי, בתוכי, מילה אחת. לא ידעתי מניין צצה לה, הולמת כפעמונים באוזני: ישמעאל, ישמעאל, ישמעאל..

כן. שמי יצחק. ומכיר אני את המיתוס המקראי, את יחסי יצחק וישמעאל. ישמעאל הוא האחר, האח הנידח, היריב על הירושה ועל הנחלה. וישמעאל לישראלי שבי הוא האב-טיפוס של הערבי המוסלמי..

ומאז הוא מלווה אותי, ישמעאל אחי. ואני - אינני מפנה לו עוד עורף. לאחר, לערבי, למוסלמי. אמת. לא תמיד אני קשוב אליו, שהרי בתוך עמי אני יושב. אך הוא משמש לי מאיץ. הוא קורא לי להגות רעיונות חדשים, חדשות לבקרים. לחפש פתרונות שונים, מקוריים, לפתרון בעיית הירושה.

העליתי את שמו תחילה כשהצעתי להפוך את כל ארץ ישראל השלמה ל"חבר ישמעאל", לברית של עד תריסר קנטונים-שבטים. לימים הפכתי את שמו לראשי תיבות של "ירושלים של מעלה", אליה החילותי להתוודע ממש באותם ימים, ועל פיו תיכננתי את הצלחת המעופפת ישמע"אל - "ירושלים של מעלה אלקטרונית" - שממנה צמחה לבסוף גירסא עתידנית לבנין המקדש. שהרי לעצם השם "ירושלים" יש משמעות של ירושה כפולה (על משקל מכנסיים, או משקפיים). ומי הם יורשיה-השניים של ירושלים, האם לא בני יצחק וישמעאל בצוותא? או בעצם כל שני ציבורי-אנוש שידעו מאבק מר ומתמשך שפתרונו נראה כיום כנבצר מבינת אנוש?

הסיפורים הבאים הם תוצרי לוואי של אותה מלאכת תכנון.