file: toranow3av.doc init: 20.08.97 revision: 16.12.01

האקדם-יה לירושלים: מדרש בראשית חדש לישראל

פרשת לך-לך.

1. על הציווי "לך לך"

2. פרשת לך-לך במסגרת ההיסטוריה התנכית

3. אדם נח ואברהם

4. המעבר של אברם לאברהם העברי

5. ניסיונותיו של אברהם.

6. פירוט ניסיונותיו של אברהם

7. על תהליך ההכשרה של אברהם

8. אברהם כחושף כוחות האדמה ואתר התיקון

9. על ארבעת מזבחי אברהם ובמות שלמה

10. על צירי המסע של אברהם העברי והמרכבה-מעבורת שבנה

11. נדודי אברהם על פני ארץ כנען

12. המעבורת העברית - על מרכבת האבות כתולדת תיבת-נח (תיבת הח"ן)

נספח א: אברהם כגיאומנטיקן, לפי הזוהר, פרשת לך-לך

נספח ב: בנית "דיאגרמת ירושלים של מעלה" בידי אברהם

לך לך:

שם הפרשה בה אנו עוסקים הוא: "לך-לך" - זהו הציווי הראשון שניתן לאברהם (עוד בהיותו נקרא אברהם). מה פירושה של הליכה זאת?

לראשונה משמש השרש "הלך" בפרשת בראשית: "וישמעו את קול יי אלהים מתהלך בגן ברוח היום" (ג' 8) ואדם החוטא, המפוחד, הסתתר, במקום להצטרף אליו ו"להתהלך את האלהים" כפי שיעשו חנוך ונח.

"ויתהלך חנוך את-האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים" (בראשית ה,כד). חז"ל הסבירו כי הליכתו של חנוך "את האלהים" הייתה כה יאה, עד כי לקח אותו ריבונו של עולם ומינהו למלאך, מטטרון שמו, האחראי על כל הליכות העולם. גם במקרה של הצדיק הבא נאמר "את האלהים התהלך נח" (ו' 9). ואילו לאברהם נאמר, לאחר שעמד במבחנים המתאימים, "התהלך לפני והיה תמים... (י"ז, 1).". מהי אפוא ההליכה ומהי ההתהלכות? ומה ההבדל בין את (במובן עם) לבין לפני? האם ההליכות שונות זו מזו, האם הן משלימות זו את זו?

הבעש"ט סבר כי "לך-לך" פירושו "לך אל עצמיותך". על אברהם למצוא את האלוהות שבתוכו. עליו ללכת אל התכונה שהיא שורש נשמתו, היא מידת החסד, כמאמר הפסוק (מיכה ז', 20): "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".

נוח, ש"את האלהים התהלך", לא עשה עשייה עצמאית: הוא לא עמד על המיקח עם בוראו בבוא המבול, ולא ניסה להציל את הנענשים. אברהם, שנדרש להליכה עצמאית, היה מסוגל להתמקח עם אלוהיו. בעבורו הסכים האלוהים להציל את סדום בזכות חמישים צדיקים, אפילו בזכות עשרה. מהיותו כה מזוהה עם ספירת החסד יכול היה לגרום לאדני "לעבור על מידותיו". הליכתו של אברהם לפני האלוהים היא כחלוץ היוצא לפני המחנה, כשם שבשירת הים כאשר שרו כל ישראל "עד יעבור עמך הויה", מפרשת החסידות שכל עם ישראל הלך לפני האל – מעין סיירת של הכוח האלוהי בעולם.

על אדם נאמר: "וינחהו בגן העדן" (ב' 15), במנוחה, בפסיביות מוחלטת. לנח נאמר: "בא.. אל התיבה" (ז' 1), שהיא הליכה מלווה, כאם המלמדת את בנה ללכת וקוראת לו: "בוא". אפילו מלאכי מרום אינם מצווים ללכת. בחזון זכריה מבטיח יי ליהושע, הכהן הגדול: "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה" והמדרש מסביר כי המלאכים עומדים במקומם ובמדרגתם הרוחנית, ורק הצדיקים בבני האדם, מסוגלים ללכת, להתקדם מבחינה רוחנית.

לכך מתקשרת עובדת היותו של אברהם "עברי". כך מכנה אותו הפליט הבא מסדום ומתכוון, מן הסתם, למוצאו מבני עבר. אבל עברי הוא גם זה המסוגל ליצור מעבר ושינוי, טרנסנדנטיות.

נשוב אפוא לצירוף "לך-לך", שהוא ייחודי מאד במקרא. עוד פעם אחת, בדרכו לעקדה, יצטווה בו אברהם "ולך-לך אל ארץ המוריה" (כ"ב, 2), ועוד פעם אחת ישוב הצרוף, בשיר השירים (פרק ב'): "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך". כדי לממש את האהבה, צריכה האהובה להתנסות קודם כל בהליכה אל עצמיותה. לא בכדי המשילו חז"ל את האהבה בשיר השירים לאהבת האל לעמו.

כלומר, הציווי "לך-לך", שניתן לאברהם ולבניו, הוא ציווי ייחודי, המאפשר להם לפתח הנהגות חדשות לעולם. "תסביך המשיח" שאנו היהודים כה נגועים בו - התחושה האישית של הצורך לעשות לגאולת כל העולם, הוא תולדה אותנטית של היותנו בני אברהם ושל הציווי "לך לך". בעוד שדתות המזרח הן דתות של שב ואל תעשה, אלו של בני אברהם מכוונות לחתור הלאה, לקראת גאולת האנושות. בציווי "לך לך" טמונה אפוא יצירת שלוש התנועות הדתיות והרוחניות המוליכות ומדריכות את האנושות עד היום הזה.

פרשת לך-לך במסגרת ההיסטוריה התנכית

ציינו בהקדמה כי סיפורי-בראשית הם בדרך כלל בעלי תבנית משולשת, הן במסגרת הכללית הרחבה, והן בפרטי (מבנה פרקטלי). הזכרנו גם כי ההיסטוריה של "העולם הזה" בנויה מששת אלפי שנה, כנגד ששת ימי בראשית, היוצרות שילוש - "אלפיים שנה תהו, אלפיים שנה תורה ואלפיים שנה ימות המשיח". או בדרך אחרת, משילוש של רמות ההכרה, שהן עולמות "הבריאה", "היצירה" ו"העשייה".

בפרשת לך-לך מתחיל שלב חדש בסיפור האנושות, אך גם הוא משתלב במבנה השלבים שקדמו לו: עשרת הדורות מאדם ואנוש נכדו עד נח, הם עידן אלף-השנים המקביל ל"יום הראשון". עשרת הדורות מנח, בנו שם ועבר נכדו - אבי העברים - עד לאברהם, הם עידן-האלף המקביל ליום השני. אלה אלפיים השנה המכונים "עידן התוהו". ביום/האלף הראשון "הארץ הייתה תוהו ובהו וחושך על-פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ללא מקום לנחות ולהכות שורש. היום/האלף השני הוא עת ההפרדה "בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (א' 7). עידן זה נפתח במבול שבו חזרו והתאחדו המים שמתחת לרקיע ומעליו - "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו" (בראשית ז' 11). ואז מתחדשת ההפרדה וברית נכרתת עם נח: "והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" ( בראשית ט' 11).

היום/האלף השלישי, הנפתח באברהם, הוא עידן התורה. יש, כמובן, הבדל בין היום/האלף השלישי, ימי "התורה הקדומה" שעדיין לא נכתבה על לוחות ומגילות אלא נמסרה כתורת חיים, לבין התורה של היום/האלף הרביעי. ברור שאברהם לא היה יהודי (שהרי יהודה היה נינו) ולא הכיר את מצוות משה. הקוראן אף אומר זאת בפירוש (סורה 4' 67): "אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי (וברור שלא היה מוסלמי, שהאיסלאם של מוחמד בא הרבה לאחר מכן – י.ח.), אלא היה ישר ומאמין, ולא עובד אלילים.

(במאמר מוסגר נזכיר כי היום/האלף הרביעי הוא תקופת המלוכה ושני המקדשים, תקופה שבה הייתה התורה הכתובה מופצת והולכת בעם ישראל (שהצטמצם במהלך התקופה למסגרת "העם היהודי"). באלף החמישי (מתקופת התנאים ועד לפירושי רש"י לתורה ולתלמוד) נכתבה התורה שבעל-פה ונחקקה. באלף הששי נוצרו (או לפחות התפרסמו) גם תורות הקבלה והחסידות.)

ניתן לראות את סיפוריהם של שלושת האבות כעשויים גם הם בתבנית משולשת: סיפור אברהם כנגד עולם הבריאה, של יצחק כנגד היצירה ושל יעקב כנגד העשייה (ראה טבלה להלן). את אלה נוהגים להקביל עם שלושת פרקי צלם האלהים שבו נברא האדם: נשמה רוח ונפש (נר"ן).

חלוקה זאת תעזור לנו בהבנת מקומם ותפקידם של האבות.

אברהם הופיע, אם כן, על במת ההיסטוריה ביום/האלף השלישי ופתח ב"בניית המרכבה" להפצת דבר הויה בעולם. מוטיב המרכבה לקוח מחזון יחזקאל, המתאר את כסא הבורא הנישא על גב ארבע חיות. במיסטיקה היהודית יש התייחסות חוזרת אל המרכבה, בשני מובניה: ככלי רכב וכְמה שמורכב מארבעה גורמים - "האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבא פרשה מ"ז, ו'). על פי תפיסה זו אברהם ניצב מימין, מזוהה עם החסד, יצחק משמאל – מצד הדין, יעקב מקשר ביניהם כמייצג התפארת, שהיא ניצבת במרכז – מקדימה, ולימים יצטרף אליהם, להשלמת המרכבה, גם דוד – מייצג המלכות – במרכז מאחור, שבלעדיו, ובלעדי התרומה המדינית שלו, לא היה למרכבה קיום. - רוב הבנייה נעשה בספר בראשית, לא בנייה פיסית, אלא בניית הזיכרון הקולקטיבי של העם, יצירת הזהות הלאומית של בני אברהם יצחק ויעקב הנשמעים ל"אלהי אברהם יצחק ויעקב". זוהי יצירת עץ החיים הישראלי.

עשייה (נפש)	יצירה (רוח)	בריאה (נשמה)
סיפור בריאה ג' תולדות דורות אנוש	סיפור בריאה ב' גן העדן והגירוש	סיפור בריאה א' ששת ימי בראשית	יום/אלף ראשון (ספירת החסד)
הדורות משם ועבר לאברהם	מגדל בבל והפלגה	נח והמבול עד חידוש העולם בברית נח.	יום/אלף שני (ספירת הגבורה)
יעקב והשבטים.	יצחק - העקידה	אברהם "לך-לך"	יום/אלף שלישי (ספירת התפארת)

אדם נח ואברהם:

אדם הראשון היה הפרוטוטיפ הבריאתי, הזרע. נח היה הגולם, המעניק רחם לשלב הבא בפרוייקט, הוא שימר הפוטנציאל לעתיד לבוא. אברם - הוא אברהם - בקע ויצא ועשה את הצעדים המשיחיים הראשונים. כבר בראשית דרכו הוא כונה אב-רם, והייתה בו היכולת, הפוטנציאל, להיות לאב המון גויים. אבל עוד היה עליו לרכוש את הה"א, המייצגת את השכינה, את הה'א האחרונה בשם הויה, את ההווה, ולכך כוונו נדודיו.

באברהם נעשה ניסיון נוסף להנחיל את עץ-החיים למין האנושי.

הן אדם והן נח היו "אנשי אדמה". על אדם הוטלה עבודת האדמה כעונש. ככלל, המונח "איש אדמה" איננו ציון כבוד במקרא. ויכוח קשה היה לכותבי המקרא ולעורכיו עם עובדי האדמה, שהיו עסוקים בפולחני אדמה.

אברהם לעומתם היה נווד ורועה, כפי שהיה הבל. הציווי שלקח אותו ממולדתו ומבית אביו היה הציווי על הנוודות: "לך-לך". הוא, שבא מחרן ומשפחתו מאור כשדים - אזורים רוויי מי נהרות - בחר ללכת "הלוך ונסוע הנגבה" (י"ב, 9), אל הארץ המנוגבת=המיובשת, מעוטת הגשמים. הוא לימד את תושבי הארץ היבשה פרק באלוהות אוניברסלית: החקלאי הקשור בטבורו לאדמתו ולשדהו - סופו שייצור את האל "בעל", הממטיר על שדהו. הנווד הוא אוניברסלי, וכך גם אלהיו.

גם הנביאים, דורות אחרי אברהם, דורות אחרי ההתנחלות והמעבר לחקלאות, יתרפקו על זיכרונות "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא-זרועה" (ירמיהו ב',2).

במסעותיו כנווד בארץ, "סימן" אברהם את הטריטוריה העתידה להיות לנחלה לבני בניו. וכיוון שגם הם עתידים, מן הסתם, לעסוק בעבודת האדמה ולהיחשף לכל פיתוייה - הסימון שמסמן אברהם את הטריטוריה נועד לא רק להגדיר נחלה, אלא לזרוע בה זרעי תרופה למכה ולסמן את מקומות התיקון, בעיקר את מקום המקדש לעתיד לבוא, אשר בו מוקדשת ראשית היבול לאל המייצג את כלל ההוויה.

הן לאדם והן לנוח היו שלושה בנים. לכאורה: מסד מוצק לייסוד עץ החיים השלם (שהרי, כפי שראינו, על-פי הקבלה תבנית העץ שבתורה היא בת שלושה קוים: חסד, גבורה ותפארת). אלא שבניו של אדם רצחו זה את זה (כך שהשלישי היה בעצם רק השני) והפרו את האיזון; בני נח (שנהגו שניים כנגד אחד שקילקל) נפוצו לכל עבר (הגם שביקשו להיצמד זה לזה). על כן הוטל על אברהם, אביהם של שני בנים בלבד, התפקיד להתחיל לחבר את שלושת הקוים עליהם יתייצב האילן השלם: אברהם - על פי התפיסה הקבלית - הוא מצד החסד והאהבה. משני בניו נבחר אחד שייעקד עמו: יצחק - מצד הגבורה והדין - ונאסר עליו לעזוב את הארץ. משני בני בנו - שוב נבחר אחד, יעקב, מצד התפארת, אשר גם הוא נועד לחיות בארץ כנען. שלושת הצדדים-תכונות הללו, הפועלים בדרך כלל זה מול זה ואפילו זה נגד זה - בעיקר כאשר הם פועלים בנקודת זמן אחת - חיים בזיכרון הקולקטיבי של עם-צאצאיהם סימולטנית ובהרמוניה.

באברהם נמצא אפוא תיקונו של אדם הראשון ושל בניו - שנכשלו בשנאת אחים - תיקון באמצעות מידות החסד והאהבה בין האחים. ביצחק שיבוא אחריו - שגודל כיחיד ונשא (יחיד מבין האבות) אשה יחידה ועל כן הוא נתפס כאינדיווידואלי ובדלני, ומציין את מידת הגבורה והדין, ימצא תיקונם של נוח ובניו, שחטאו בהתגודדות עדרית ובחוסר ייחוד; ויעקב - הכולל את מידות החסד והדין במידת התפארת - יהיה תיקון בני משפחת אברהם עצמם - כלומר: תיקון הניסיון השלישי של הבריאה, שבו נטה האב הראשון ימינה והאב השני – שמאלה. האב השלישי איזן ביניהם – מתוך מעין התקפלות של המערכת לתוך עצמה.

בהמשך נחדש ונראה כי ניתן להפיק תבנית נוספת, שלמה יותר, המקופלת בספור המקראי והמכוונת לעתיד: גם צאצאי אברהם האחרים למעשה אינם נפסלים ויש להם תפקידים היסטוריים חשובים ביותר (לא כולל בני קטורה). ישמעאל מורחק אך אינו נעלם, ובני יצחק שניים הם - עשו ויעקב - ושניהם יכללו בירושה הרוחנית. (לימים תחזור הכפלה זו על עצמה ביוסף, הבן המועדף, ובשני השבטים שיצאו ממנו - אפרים ומנשה). שלושת "בני אברהם" הם, אם כן, ישמעאל (המושלמי), עשו (הנוצרי) ויעקב-ישראל (היהודי). שלושה אלו ניצבים כשלושת הענפים של עץ החיים, שתולדותיו עתידים להופיע במערך השלם של תריסר שבטי ישראל החדשה, השלמה.

אך הצבה חדשנית זאת אינה שוללת את מה שמקובל ושנאמר לעיל – כי במערך המשולש של אברהם יצחק ויעקב, המופיעים יחדיו בזכרון הולקטיבי, הוצב עץ החיים. בני ערב לא זכרו כי הם בני אברהם וישמעאל עד שהופיע מוחמד, ואף הנוצרים אינם יודעים את היותם קשורים בעשיו, כפי שמזכירים היהודים. בלי עץ החיים של אברהם יצחק ויעקב גם לא היו מופיעות האיסלאם והנצרות.

המעבר של אברם לאברהם העברי

במהלך פרשת לך לך משתנה שם הגיבור מ"אברם" ל"אברהם". כבר ציינו: שמו - או בעצם: שמותיו - של אברם הוא אברהם - משמעותיים לסיפורנו.

על חלקם רומז הכתוב עצמו: אב-רם הוא אמנם פטריארך, בעל תפקיד אבהי מרומם, אבל רק בהיותו לאברהם יינתנו לו בנים מאשתו והוא יוכל להיות לאב המון גויים. כדי שזה יתרחש - צריכים אברם ושרי לחלוק ביניהם, ולקבל שמות חדשים. שרי חולקת עם אברם מחצית הי'וד שבשמה, ועתה תהיה היא שרה והוא אברהם. פעולה שלמה זו מקבילה בדיוק למבנה-תהליך השם יהוה. ה'יוד, ששייכת לעולם הכי גבוה, משתמשת בו"ו כבצינור ונחלקת לה"א מפה וה"א מפה, כי הה"א שייכת לעולם הממשי. יורד במסלול (האות ו'או) ונחלק לה'א מכאן וה'א מכאן.

האות יו"ד (שהיא האות העשירית באלף-בית וערכה בגימטריה לכן הוא 10) היא האות של הטיית העתיד, של הבלתי ממומש. על שרי יהיה לחלוק אותה שווה בשווה עם בעלה, כך ששניהם יקבלו את האות ה"א (שהיא האות החמישית, והערך הגימטרי שלה היא 5), שהיא שייכת להווה.

אברם לא יכול היה לממש את יעודו ולחיות את חיי היום-יום של ההווה כי היה רם מדי, שרי נכשלה במימוש יעודה כי הותירה את ההבטחה האלוהית לזרע בתחום העתיד. רק אברהם ושרה יכלו ליצור יחד את עץ החיים.

תהליך המרת השם מתואר רק בסוף הפרשה, לאחר חצי תריסר הניסיונות שבהם התנסה אברהם בדרכו (ראה להלן). ננסה לבחון מדוע.

כדי לעבור את המרת השם (המייצג את איכותם הפנימית) – מן הנסתר אל הנגלה - על שניהם לעבור השתחררות, בדרך של צחוק. אברהם הוא הצוחק ראשון: כבר לפני ברית בין הבתרים הייתה באברם אמונה מוחלטת ביכולתו של האל לתת לו זרע "והאמן באדני ויחשבה לו צדקה" (ט"ו, 6) ועם זאת עוד ניתנה לו הבטחה אלהית בברית, אבל בטקס המרת השם עצמו - אברהם נהג דרך אחרת: "ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (י"ז, 17).

זמנה של שרה לצחוק עתיד לבוא, כשתשמע בסתר את דברי המלאך לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך, ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו... ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלתי היתה לי עדנה.." (י"ח, 10, 12).

עתה, לאחר שזכה במחצית היו"ד של שרה, הפך אברהם לאדם שלם, בעל רמ"ח אברים (אברהם בגימטרייה = 248 = רמ"ח). בהתאם לשיטה המקובלת בתלמוד ובקבלה (משנה אוהלות, פרק א משנה ח'[1]), 248 (או רמ"ח) "אבריו", של האדם השלם מחוברים ב-365 (או שס"ה) גידים. בשיטה מיוחדת זאת, "אבר" הוא מבנה בן ארבע שכבות - עצם, גידים, בשר ועור. חשיבותה של שיטה זו היא שהיא מתארת גם את האדם העליון, הבלתי חומרי, העשוי בתבנית התורה שיש בה 248 (או רמ"ח) מצוות עשה ו-365 (שס"ה) מצוות לא-תעשה. אותן אותיות משמשות גם את המילה "רחם", שהיא שורש המילה רחמים ובאופן ישיר יותר - המילה הארמית לאהבה וחסד. הצבה זו של אברהם כאיש החסד היא בסיסית ביותר להסבר הקבלי של מעשיו וניסיונותיו של אברהם.

השלמתו זו של אברהם למנין רמ"ח (תלמוד בבלי, נדרים ל"ב ע"ב) מביאה אותו למוכנות לתיקון פגמי עץ הדעת. לשם כך ישלים את כל תריסר הניסיונות, המוטלים עליו לאורך הפרשות "לך לך" "וירא" ו"חיי שרה".

ניסיונותיו של אברהם.

ההבטחה האלוהית הראשונה לאברהם איננה מצטמצמת לכיבוש ארץ כנען וליצירה לאומית קטנה ופרטית, אלא מובטח לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". המסר הוא כלל עולמי. נוכל כמובן לטעון כי מימושה של הבטחה זו הוא רק בהיווצרן של האמונות והדתות המונותיאיסטיות, כלומר שעוד על אברהם וזרעו לחכות לפחות אלפיים שנה עד שמשפחות האדמה יכירו בקיום האל האחד ובדת אברהם. אבל ייתכן גם לראות בו מי שהגשים את הציווי-הבטחה הזה עוד בחייו.

אברם נדד בארץ כנען בן חם, חסר העכבות, והביא אליה את תרבות שם. מהי תרבות שם? זו המתייחסת אל חלקו העליון של הצלם, הנשמה, הקשורה בהמשגה, בקריאת שם לכל בריאה, והיא גם נחלת השם הקדוש. רק כך היה סיכוי להגיע לתבנית שלמה של קשרי שמים וארץ עד ל"ונברכו בך כל משפחות האדמה". לכן כה חשובים הניסיונות שהועמד בהם אברהם, כדי לתקן את כל הדרוש תיקון בתבנית האדם השלם. "והאלהים ניסה את אברהם" עשה אותו לנס ולמופת, ובלשון ימינו, למודל.

בעוד שמסעותיו של אברהם התוו תבנית גיאוגרפית-גיאומנטית וגיאומטרית להתנחלות בארץ והורשתה לעתיד, הרי תריסר מסותיו-ניסיונותיו התוו תבנית בזמן - כמחזור תריסר המזלות וחודשי השנה - וציינו את אופיים של תריסר השבטים בעתיד. בנתחנו את ניסיונותיו של אברהם, נראה כיצד נחקקו בזיכרון הקולקטיבי – ואיך נבנה מהם המיתוס - של האומה-לעתיד.

על פי המפרשים המסורתיים, התנסה אברהם בעשרה ניסיונות ועמד בכולם בכבוד. אנו נראה כי ניתן למצוא תריסר ניסיונות לפחות, אשר באף אחד מהם לא עמד בצורה שלמה. יצחק לעומתו, עמד בניסיון האחד והיחיד - ניסיון העקידה - בשלמות, ועל כן לא היה צריך לעמוד בניסיונות נוספים.

במסכת אבות, (פרק ה', ד') נאמר: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו". אחדים מהפרשנים המסורתיים מונים את עשרת הניסיונות הללו:

רש"י	רמב"ם	עובדיה מברטנורה
מחבוא מנמרוד	"לך-לך מארצך..."	הכבשן באור כשדים
הצלה מכבשן (אור) נמרוד	"וּיהי רעב"	"לך-לך מארצך"
גלות מארץ מולדתו	לקיחת אשתו לבית פרעה	"ויהי רעב"
הרעב	מלחמתו בד' המלכים	"ותוקח האשה בית פרעה"
לקיחת שרה לבית פרעה	לקיחת הגר לאשה	מלחמת המלכים
המילה	ארבעת המלכים וגלות לוט	מעמד בין הבתרים (חזון גלות)
חזיון בין הבתרים	לקיחת שרה ביד אבימלך	המילה
מילה	גרוש הגר לאחר הבנותו	"וישלח אבימלך ויקח את שרה"
גרוש ישמעאל	גרוש ישמעאל	גרוש הגר
שחיטת יצחק.	עקידת יצחק	העקידה.

רבי יונה גירונדי מונה - לעומתם - את חמשת הניסיונות הראשונים על פי דרכו של רבי עובדיה, את הששי והשביעי כרמב"ם, את גירושי הגר וישמעאל כניסיון אחד - השמיני - את עקידת יצחק כתשיעי ומוסיף כניסיון העשירי את קבורת שרה - שלא נמנתה ע"י המפרשים האחרים.

מניינים שונים אלו מעלים כמה תמיהות: ראשית, נזכרו כאן פרשיות נמרוד, שהן מן המדרש, ולא הובאו בנוסח ספר בראשית. מאידך גיסא, ניסיון חשוב, שעניינו המו"מ בחברון, שהביא להתנחלות הראשונה של בני אברהם בארץ, לא נזכר ברוב המניינים האלו. כפי שנראה בהמשך, קריאה מדוקדקת בטקסט מעלה כי היו בעצם תריסר ניסיונות.

נראה כי מה שנראה חשוב לעורכי במסכת אבות הוא העניין העקרוני בעשיריות. חוקרי הקבלה בימינו רואים באזכור במסכת אבות רמז ראשון לתורת עשר הספירות, כיסוד בתורות המסתורין בישראל. (תורות אלה, שהיו ידועות תחילה כ"מעשי בראשית" ו"מעשי המרכבה" נגנזו, ככל הנראה, בימי חז"ל והתפרסמו בפומבי רק לאחר שניסח הרמב"ם את תפיסותיו לגבי מעשי בראשית ומרכבה, אותן ראה מתאימות ומקבילות לחכמת הפיסיקה והמטפיסיקה היווניות. כתבי המקובלים הופיעו - אם כן - כתגובה, לפרסם מה היו מעשי בראשית ומעשי מרכבה ע"פ חז"ל.)

המהר"ל, שחי כתב לאחר שכבר נתפרסמה הקבלה (והרומז לשמות הספירות בשמות ספריו), התמודד עם המניינים השונים והמליץ על מניינו של רש"י כמניין הנכון, ואפילו טרח ותרץ את אי-מניית הניסיון בשרה ואבימלך, בכך שמניין העשרה הוא הכרחי ועומד בבסיס הדברים: "כי בעשרה הם החלקים אשר הם מחולפים שאין זה כזה, כי יש עומד בניסיון זה ואינו עומד בזה ובעשרה היה מנוסה בכל ניסיונות ודבר זה מבואר. ועוד כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות מפני שיש בעולם מדריגה עליונה נבדלת אשר מורה על זה מספר עשרה (רמז ברור לספירות - י.ח.), כך נתנסה אברהם בעשרה ניסיונות דוקא....".

מבחינת התפיסה הקבלית, יש הגיון בכך שאברהם יתנסה בעשרה ניסיונות דווקא, אולם הדברים מקופלים ממילא בתוך עצמם, ולכל ניסיון ישנם עשרה היבטים אפשריים, לפי סדר הספירות. על פי תפיסה זו, אברהם מתנסה בעשרה ניסיונות, או נבחן עשר בחינות שונות, לגבי כל אחד מתריסר האירועים המכריעים הללו, הן ביחסו לאל והן בדרכו למטרה - הרחוקה עדיין - של ירושת הארץ כולה. כך מתבהרים גם דברי המהר"ל: "כי יש עומד בניסיון זה ואינו עומד בזה, ובעשרה היה מנוסה בכל ניסיונות".

תבנית הכוללת תריסר ניסיונות בהם מתנסה הגיבור, מוכרת היטב במיתוסים של הזמן העתיק. כך למשל הוא מנין תריסר ניסיונותיו של הרקולס במיתולוגיה היונית. גם בימינו, אגב, משתמשים במתכונת של תריסר בתכניות-תיקון שונות, בין השאר ב"תכניות תריסר הצעדים" לגמילה של האלכוהוליסטים האנונימיים. אלה מכוונות לשינוי-עצמי והשתחררות של האדם הלכוד בסינדרום ממכר.

גם אברהם, לתפיסתנו, עמד בתריסר ניסיונות.

אברהם עמד למבחן ה"אלהים", אשר ניסה את אברהם בניסיונות של גבורה ודין, ולמבחן "הויה", אשר ניסה את אברהם בניסיונות של חסד ואהבה. נוכל לראות, בדיעבד, כי אברהם צריך היה להתנסות במלוא תריסר הניסיונות, כיון שלא עמד בצורה שלמה לחלוטין באף אחד מהם. אולם הייתה לכך סיבה נוספת: אברהם צריך היה להתנסות בתריסר ניסיונות כדי לסמן את המתאר העתידי של תריסר השבטים.

הבה נערוך את תריסר הניסיונות על פי עניינם ועל פי מיקומם בשלוש הפרשות השונות:

רמז לשבט המקביל

סוג הניסיון

|מס. | המבחן העיקרי

א. פרשת "לך לך"

1 "לך לך " התנתקות ממסורת המשפחה ראובן ("פחז כמים")

2 ירידה למצרים מסירת אשתו לבית פרעה שמעון (ענין דינה)

3 הפרידה מלוט ניתוק בין חלקי המשפחה לוי (מאחה השבטים)

4 מלחמת ארבעת המלכים
וההבטחה לירושה חוסר בטחון בכוחו לרשת יהודה (מלכות דוד)

5 לקיחת הגר שילוח ישמעאל נפתלי ("אילה שלוחה")

6 ברית המילה לאברהם וישמעאל (ויתור על בן משרה) דן (גזירת דין)

ב. - פרשת "וירא"

7 3 האורחים והבטחת הבן משרה המו"מ על אנשי סדום גד (התגודדות סדום?)

8 פרשת אבימלך ויתור-חוזר על האישה למלך אשר (ייתן מעדני מלך)

9 שילוח ישמעאל ויתור על הבן הטבעי והאהוב יששכר (שכר על נתינת השפחה לאישה)

10 הברית עם הפלשתים ויתור על מורשת פלשת זבולון (גויי הים?)

11 עקדת יצחק ויתור על הבן הפלאי של ההבטחה יוסף (נמכר ע"י אחיו)

ג. - פרשת "חיי שרה"

12 רכישת מערת המכפלה לנחלת-עולם מו"מ עם עפרון בנימין (קבר רחל)

פירוט ניסיונותיו של אברהם

מכיוון שאברהם מוצב בתפקיד מיתי נעלה, השייך לדרגה הגבוהה של הצלם, דרגת הנשמה, חשוב למקרא להראות שאברהם הוא גם בשר ודם, אדם אמיתי כאחד מאתנו, נתון לחולשות זקוק למבחנים, ולא תמיד עומד בהם בהצלחה מלאה.

הניסיון הראשון הוא "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זהו השלב הראשון בהתפתחותו של הגיבור - התנתקות מן המורשת הקודמת, מן ההשתייכות המשפחתית, ומן הנאמנות לדם ולאדמה. בספרו "הגיבור בעל אלף הפרצופים", מנתח ג'וסף קמפבל את המיתוס האוניברסלי של הגיבור, ומראה כי בכל מקרה מתחיל סיפור הגיבור בניתוק מרקע הולדתו. ניתן לומר כי, על אברם הבא ממקומו של קין, ממשפחת עובדי אדמה ועירונים, להפוך להבל אחיו, כדי שיוכל לעמוד בתיקון של כל האנושות. הגמול המובטח על ויתור טוטאלי זה הוא הבטחה ליישוב קבע לעתיד לבוא, לזרעו אחריו. הוא יראה את הארץ, אך לא יירש אותה בחייו.

אברם עומד בניסיון, אם כי בדוחק. היציאה מארצו וממולדתו לא נעשית על ידיו אלא על ידי אביו, ועד שלא מת אביו - אין הוא ממשיך בדרכו. אברם גם אינו יוצא לגמרי מבית אביו, שהרי הוא לוקח את לוט - בן אחיו - עמו, וכאשר עולים על הפרק נישואי בנו - הוא דורש שזה ישא לאישה דווקא בת למשפחת המוצא שלו. יחד עם זאת, אברהם אכן מגיע לארץ כנען, ומניח את היסודות להיאחזות ממשית בה. (בהמשך נראה כיצד מממשת היאחזות זו את חלקה הראשון של "המרכבה העברית"). הונחו היסודות של השתייכות בני-אברהם לארץ, שיושלמו עם רכישת אחוזת הקבר להורה, זו המצמידה את בנים אליה.

אבל בשלב זה, טרם הובטחה לאברהם ירושת הארץ, אלא רק ברכה אוניברסלית, שאינה מחייבת בהכרח נחלה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה.. ונברכו בך כל משפחות האדמה". (י"ב, 2)

(מבחינה אונטוגנטית-מיתית, זהו שלב יציאת הזרע לקראת הביצית).

הניסיון השני הוא התמודדות אברהם עם הרעב הראשון הפוקד את הארץ מאז בואו אליה (והחלטתו לרדת מצרימה) ועם הבאת אשתו היפה לטריטוריה זרה וההחלטה להציג אותה כאחותו (כלומר כמי שמותרת לכל). בניסיון כפול זה יש אפוא נטישה משמעותית – של הארץ ושל האשה.

קשה לומר כי אברם עמד בניסיון זה בצורה מפוארת. הוא ויתר בשתי החזיתות: הוא עזב את הארץ המובטחת, והיה מוכן לשקר ולוותר על אשתו, למען בטחונו האישי. למלך מצרים היה בהחלט פתחון פה להתלונן על אברם "מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא" (י"ב, 18). בהמשך נראה כיצד חוזר ניסיון דומה מאוד של אברהם עם אבימלך. אך ההבדל הוא שמול מלך מצרים הכתוב איננו מאפשר התנצלות של אברם, כפי שיעשה מול מלך גרר.

נוכל אולי להצדיק את אברהם דווקא על סמך דברי חוקרים היסטוריונים בני זמננו, המצביעים על האפשרות שנשואי אחים אכן היו הנורמות במשפחת אברהם, שהייתה, כפי שעוד נראה, בעצם משפחה מטריארכלית. מכל מקום אירוע זה מזכיר לנו כבר את שנראה עוד בפתח פרשת "וירא" - שאברהם לא קיים את "השולחן ערוך" ואף לא את מצוות משה. צידוק אחר למעשי אברהם משתמע מהקבלה: אברם - הנשמה - שייך עדיין לעולמות העליונים (וכן גם בית נחור ולבן שהקבלה רואה בו את "הלובן העליון). בעולמות אלו אין איסורי עריות. להפך: דמויות "אבא", "אמא", "בן" ו"בת" שבעולמות העליונים עסוקות בזיווגים חוזרים ונשנים וחלקם אינם פוסקים לעולם. כנציג העולם העליון, יכול עדיין אברם להיות רגיל בגילוי עריות.

אלא, כאמור, גם אם אברהם הוא תולדה של הרם והעליון, המקרא טורח לייחס לו תכונות של העולם התחתון, שבו יש הפרדות משמעותיות והכרחיות.

אברם אסף את הרכוש הרב שרכש באותה הזדמנות בלתי נעימה, וחזר לארצו כאדם עשיר: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". עכשיו היה לו היסוד להצליח בארץ גם גשמית, למכור ולקנות. הנה רכש את ה"גרעין הפיננסי", שיאפשר לו להקים את "תשלובת בני אברהם", המיועדת, כאמור, להביא ברכה לעולם.. הוא חזר עד המקום אשר שם נטה את אוהלו בתחילת מסעותיו בארץ, בין בית אל ובין העי, במקום המזבח אשר-עשה שם בראשונה ושם קרא אברם בשם הויה.

עניין הירידה למצרים והיציאה ברכוש גדול, עתיד לחזור שוב, עם יציאת בני ישראל ממצרים, כמתואר בספר שמות. זהו סימון המקום שבו ייווצר לימים עמו של אברהם. (מבחינה אונטוגנית-מיתית, זהו שלב המקביל להריון: מצרים היא הרחם ללידתו של העם העברי - "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (ט"ו, 13) - ובני ישראל הנולדים ממנה, שבים אל המדבר.)

הניסיון השלישי קרה מיד כאשר חזר אברם ארצה כאדם עשיר. התגלע סכסוך בין רועי אברם לרועי לוט על שטחי מרעה: "כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי-היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו" (י"ג, 6). הפתרון היה הפרדה וחלוקת הארץ ביניהם. עתה היה על אברם להסכים לפירוד מבן-משפחתו, ממנו לא רצה להיפרד קודם, האף שנצטווה לצאת מבית אביו. לוט בחר לו את השקע הפורה של ככר הירדן, כלומר את יריחו ובנותיה. אבל מיד לאחר שוויתר על החלק המשובח של הארץ, זה המזכיר את מצרים: "וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה.. כגן ה'.. כארץ מצרים..", הבטיח האל לאברהם, כי הוא יקבל את כל השאר - מן המקום אשר בו עמד ונשא עיניו - שהרי סדום וערי הכיכר נמוכות הן, ולא ניתן לראותן בצפייה מבית-אל הגבוהה, במסגרת "צפֹנה ונגבה קדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם." הארץ אשר ראה אברם - כלומר: בלי ככר הירדן - הובטחה לו ולזרעו. לצורך התנחלות זו בארץ נכפלה גם ההבטחה שאכן יהיה לו זרע רב "כעפר הארץ".

אברם לא נפטר בכך מלוט לגמרי, כי כאשר הלה הסתבך במלחמות לא-לו ונשבה, יצא אברם להצילו, אף שהדבר חייב מבחן מלחמה עד לניצחון צבאי, על הכוח שכל מלכי הארץ לא יכלו לו.

לאחר הניצחון על המלכים הזרים קיבל אברם את הכרת עמי הארץ, שרצו בו וקיבלו אותו כמי שברוך לאל עליון קונה שמים וארץ - אף כי טרם נתנו לו זכויות קניין בארץ.

בניסיון הרביעי למניין, מתברר כי אברם, הגיבור שניצח את כל המלכים, בכל זאת ירא ממשהו, כי ההתגלות מתחילה בעידוד "אל תירא אברם". מיד מתברר כי אברם עוד היה מלא חששות ביחס לירושה ולא סמך על שתי ההבטחות שכבר קיבל מריבונו של עולם. גם אחרי שחזר וקיבל הבטחה ולכאורה האמין ו"יחשבנה לו לצדקה" (ט"ו, 6) - הוא ביקש הוכחה "במה אדע כי אירשנה?" (ט"ו 8).

עד עתה קיבל אברם הבטחות לעתיד: "לך אתננה". והנה אנו עומדים לקראת טקס הברית, שבעקבותיו לראשונה יש לפנינו דבר מוגמר: "ביום ההוא כרת הויה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (ט"ו, 18).

הברית נחתמה אמנם - אבל במחיר כבד. ארבע מאות שנה של גרות מצפות לבניו, בארץ לא-להם, כשהם עבדים ומעונים בעבודה קשה. אמנם גם להם יקרה מה שקרה כבר לאברם, וגם הם יצאו משם לבסוף ברכוש גדול, אבל ירושת הארץ עוד תתעכב לדורות. (ימי שנות הגלות המיועדת, מקבילים לשקלי הכסף ששילם אברהם לימים, כדי למסד את קשר זרעו עם ארץ כנען - באמצעות חלקת הקבר - כלומר, להבטחה ששנות הגלות תחלופנה, ויתחדש הקשר בין זרעו לבין הארץ שהובטחה לו).

הניסיון החמישי הוא פרשת הגר: שרי, אשתו היפה-אך-העקרה, הציעה לאברם את שפחתה, ובנו בכורו, ישמעאל, נולד. זהו ניסיון גם להגר, שהתגברה על השפלתה והתענתה תחת גבירתה. היא הנחילה לבניה את התכונות שלימים יהיו מאבני היסוד של דתם - הכנעה והשלמה (אישלאם). עם בשורת המלאך, שהיתה גם צו ["שוּבי אל גברתך והתעני תחת ידיה"(ט"ז, 9)] - מלאך, שהמסורת המושלמית קשרה עם שמו של גבריאל - הובטח להגר כי יהיה שכר לעונייה ולסבלה תחת גבירתה: "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב". ".

ניסיונו של אברהם היה בהתגברות על רגשותיו האבהיים הטבעיים ונתינת האשה הנושאת את בנו ברחמה, לשררתה ולקנאתה של שרי. התגברותה של הגר יצרה למען השתיים את האפשרות לשכון יחד - אפשרות שתשוב ותצטמצם בעתיד. גם התגברותו של אברהם על נטיית לבו הטבעית כלפי זרעו - שהביאה לבריחת הגר - עוד תביא לחזרה כואבת יותר של המבחן, בשילוח הגר עם הבן. זו יצרה מעין צלקת שתחזור ותיפתח בעקידת יצחק. לא בכדי שימש סיפור ישמעאל מסגרת לכתיבת היסטוריה מיתית אלטרנטיבית לתורה, כתיבת הקוראן. על פי המסורת המוסלמית הכתיב המלאך גבריאל את דברי הקוראן לנביא מחמד, ואזכר בו גם את הבן השני – ישמעאל אביהם המיתי של הערבים – בין ממשיכי ההבטחה אשר הבטיח האל לאברהם, ומה שנתפס בתורה כשילוח נתפס בקוראן כשליחות לבנית הכעבה במכה. הטעם בניסיון זה אמור היה, אם כן, להתגלות רק יותר מאלפיים שנים לאחר מכן, כאשר גילה מחמד לבני ערב את היותם בני אברהם וציווה עליהם להחזיק בדתו. מחמד כאילו ילד את אברהם מחדש בקרב בני ישמעאל.

הניסיון השישי התרחש שלוש-עשרה שנים אחר כך, כאשר הנער ישמעאל גדל והלך. ההתנסות החדשה, השישית במניין, שינתה את ההגדרות. לאברם הובטח שוב להיות "אב המון גויים", והוא נדרש לבוא בברית-מילה עם בנו. שמו ושם אשתו שונו, מה שמסמל שינוי במהותם. אברם קיבל ה' והפך ל"אברהם", ואילו "שרי" איבדה ה' מתוך הי' שלה והפכה ל"שרה". כאן באה הבטחה מיוחדת לשרה, שתבורך בבן וממנה יצאו מלכים. אברהם נפל על פניו וצחק, מה שעשוי להיראות למתבונן חיצוני כאמונה לא-שלמה בהבטחות האל. לאחר קבלת אישורים נוספים, הן ביחס ליצחק והן ביחס לישמעאל, מל אברהם את עצמו, את בנו ואת כל אנשיו.

אולם לא רק שרה תצא נשכרת, לא רק בן שרה יירש, אלא: "ולישמעאל שמעתיך", הבטיח האל (י"ז, 20). לא בכדי נקרא שמו ישמעאל. לישמעאל הובטחה - לראשונה - התבנית האידיאלית, שתיזכר אחר כך דווקא בשל זרע-יצחק, תבנית השנים עשר: "הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול". אולם הכישלון היחסי - חוסר האמונה בבן משרה שהתבטא בצחוק - מציין את האתגר לדור הבא, ועל כן שם הבן הוכתב מראש להיות "יצחק", ולתקן את עניין הצחוק עד תומו.

עד כאן ששת הניסיונות שבפרשת "לך-לך", המסיימים את המסע של אברם לאברהם. להשלמת נאזכר כאן בקיצור את הניסיונות הבאים, אשר ידונו יותר בפרשה הבאה.

ההתנסות השביעית מתוארת בפרשת "וירא", עם בא שלושת האורחים הפלאיים. היה זה ניסיון לאברהם ולשרה כאחד. אחד המלאכים בא לבשר לשרה על הולדת בנה ונתקל מצדה באותה תגובה שכבר נכשל בה אברהם - צחוק של אי-אימון במה שנשמע אבסורדי. ניסיון אברהם היה באשר למשפט אנשי סדום. הוא ידע שרובם ככולם חוטאים, אך בן אחיו נמצא שם ואולי עוד אנשים צדיקים. אברהם התווכח די בתוקף עם האל ואף הטיח לעומתו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (י"ח, 25).

ההתנסות השמינית: הייתה מעין חזרה על הניסיון השני, שלא עלה יפה, והפעם עם אבימלך מלך גרר בארץ פלישתים.

הניסיון התשיעי: חזרה על הניסיון החמישי - שילוח הגר, והפעם עם הבן, ישמעאל.

הניסיון העשירי: דין-ודברים עם אבימלך ופיכל שר צבאו על טריטוריה ועל מים (בארות), ובסיומה כריתת ברית שבה ויתר אברהם, למעשה, על כל זכויותיו המובטחות בתחום בארץ פלשתים. (וכשם שכרת אברם ברית עם מצרים-חם, כרת כאן ברית הסדר עם פלשתים-יפת.)

הניסיון האחד-עשר: עקידת הבן הצעיר יצחק, שיש בה חזרה והחרפה על גירוש בכורו, ישמעאל.

הניסיון השנים-עשר והאחרון, בפרשת חיי שרה, היה המו"מ עם עם-הארץ על רכישת אחוזת הקבר – ובכך ההתקשרות הסופית עם הארץ.

לפנינו אפוא תריסר ניסיונות שחלקם הם מבחנים-חוזרים באותו עניין (מסירת האישה לשליט-המארח, שילוח הגר למדבר, ויתור על שני הבנים - איש בזמנו). באופן זה ניתן גם לתרץ את השוני במניינים - יש תריסר ניסיונות שהם גם עשרה ניסיונות שונים, כנראה ניסיונות באיכויות המכוונות לעשר הספירות.

על תהליך ההכשרה של אברהם

כל ניסיונותיו של אברהם לא באו, אלא לטפח בקרבו סבלנות. ראינו כי כישלונו של אדם הראשון (לפי המקובלים) היה בפזיזותו לאכול מעץ הדעת לפני צאת השבת הקוסמית. נח הודרך לסבלנות רבה בבניין התיבה, בנייה שערכה ככל הנראה מאה שנה, אך מיד כשיצא ממנה מיהר להשתכר. אברהם נקרא גם הוא לבנות מעין תיבה/מרכבה, שתעמוד בפרץ כשתישטף ארץ ישראל בגלי הפולשים מאזור ארצו ומולדתו בבבל, ותחזיק את עם ישראל בגלות הממושכת. הזרע שזרע אברהם אמור להפריח את עץ החיים בעולם רק לאחר ארבעת אלפים שנה! הסבלנות היהודית העל-אנושית היא מורשתנו מאברהם.

אברהם זכה להתגלות הראשונה שלו (אם נתעלם מהמדרשים) רק בגיל 75, ובדרך כלל חלפו שנים רבות בין ההתגלויות השונות. אף שהובטחו לו בנים רבים כבר בציווי "לך לך" ("ואעשך לגוי גדול..." י"ב 2), נולד לו בכורו ישמעאל רק כאשר מלאו לו 85, ויצחק כשהיה בן 100. ההתגלות הבאה, לאחר לידת יצחק, הייתה רק לקראת העקידה. יצחק נשא את העצים לעולה, כך שעלינו לשער שהיה כבר נער (גם אם לא נקבל את המדרשים שראו בו גבר מגודל בן שלושים ושבע). אברהם קיבל הבטחות חוזרות ונשנות לירושת הארץ ולבן משרה, אך התגשמותן של הבטחות אלו לא הייתה מיידית בשום אופן. ירושת הארץ תהיה רק בעתיד הרחוק, בעצם רק כארבע מאות שנה מזמנו של אברהם. יתר על כן, המצווה להעלות את יצחק לעולה נראית כקריאה לוויתור על כל התקוות שטופחו באברהם עד כה.

מתוך הפרטים השונים המסופרים על אברהם, ניכר שהיה טיפוס נלהב. היחלצותו המיידית לרדוף אחר המלכים כדי לחלץ את לוט, "אל הבקר רץ אברהם" (י"ח 7), היחלצותו לשאת ולתת על גורלה של סדום, "וישכם אברהם בבוקר" (י"ט 27; כ"ב 3), מלמדים על כך. אבל האילוף האלוהי הביא אותו למשיכה מתמשכת בעול, "עול מלכות שמיים" ולעשיית הנדרש ממנו גם כאשר המצווה מדכאה לחלוטין את ההתלהבות הטבעית. שיאו של אילוף זה היה כמובן העקידה, אך אפיון זה בחינוכו הנבואי של אברהם ניכר בכל הניסיונות שנתנסה. נראה שאברהם נקרא לקיים חיים נורמליים של ראש שבט ואבי משפחה, אך לקיים במהלכם מצב קבוע של דריכות לקבלת המסר האלוהי, ואפילו אם יתמהמה עשרים שנה. הרבה מפעולותיו של אברהם, ובעיקר הקמת המזבחות, היו סמליות ונעשו כנראה בפרטיות. העקידה, למשל, התבצעה רק בנוכחות שני הצדדים שהיו מעורבים בה כל כך, ללא שום צופים. אברהם לא נקרא לפרסם שום דבר שקרה אותו במהלך ההתגלויות ובעצם (שוב לפי הטקסט ולא לפי המדרשים) אברהם גם לא נקרא לגייר או לפרסם את אלוהיו. למעשה, דתו של אברהם לא הייתה שונה מזו של שכניו וגם הם הכירו באלוהיו.

אברהם כחושף כוחות האדמה ואתר התיקון

אדם הונח בגן "בעדן מקדם" אתר סגור ומסוגר, נח הובא אל התיבה, כלומר פנימה אל עצמו, ורק אברהם נחשף החוצה. הוא נדד בארץ רחבת ידיים, מאור כשדים, דרך חרן, ארץ כנען ומצרים (ולפי הקוראן והמדרשים גם ערב, ראה להלן) וחיפש. החיפוש אחר מקום מקודש הוא חיפוש אוניברסלי, והוא מוכר כמעט בכל אתר ואתר מקודש בעולם, ובכל ייסוד מקדש נעשה טכס של התכוונות לארבע הרוחות וקביעת המקום כ"טבור העולם". אולם חיפושו של אברהם ייחודי ואוניברסלי במיוחד, מאחר שאברהם אכן מגיע - עובדתית - ל"טבור האדמה", לנקודה האמצעית של היבשות.

אנו מחלקים את העולם לחצי כדור מזרחי וחצי מערבי לפי קו האורך של גרינוויץ', שנקבע בימי שיא שלטונה של האימפריה הבריטית, שראתה במצפה הכוכבים של לונדון את מרכז העולם. אולם בפועל רוב שטחי היבשות - אסיה, אירופה, אפריקה ואוסטרליה - נמצאות ב"חצי הכדור המזרחי" ורק שתי האמריקות, ששטחן קטן בהרבה, נמצאות ב"חצי הכדור המערבי". כך שלאמיתו של דבר קו האורך האמצעי, זה ששטחי היבשות ממזרחו וממערבו משתווים בו, נמצא בין קווי אורך 40-30 מזרח, העובר גם במזרח התיכון. גם קו הרוחב האמצעי של שטחי היבשות אינו קו המשווה, כי שטחי היבשות שמצפון לו - אסיה, אירופה, אמריקה הצפונית ורוב אפריקה - גדולים בהרבה משטחי היבשות שמדרום לו - חלק מאפריקה, אוסטרליה ורוב אמריקה הדרומית. לכן קו הרוחב ששטחי היבשות מצפון לו משתווים עם שטחי היבשות שמדרום לו הוא סביב קו רוחב 30 צפון העובר, גם הוא במזרח התיכון. האדמה היא היבשות והאדם הוא יצור יבשתי. לכן "טבור האדמה", מרכז שטחי היבשות ולפיכך המרכז האמיתי של האנושות, נמצא אי שם במזרח התיכון, כנראה בארץ ישראל.

מסעו של אברהם, לאורך כל "הסהר הפורה" מאור ועד מצרים, מכוון למצוא את הנקודה המרכזית המדויקת כדי לייסד את המרכז המקודש עבור כל האנושות, כמתאים למי שנתברך תחילה "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב' 3) ולאחר העקידה בהר המוריה נאמר לו "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (כב' 18).

לא לחינם זכתה דווקא ארצנו להיחשב למטרתו של אברהם ולמוקד פעולת התיקון בעולם. ארץ ישראל (בשלמותה, משתי גדות הירדן) היא ארץ מגוונת גיאוגרפית, אקלימית ואקולוגית, ועל כן עשויה לשמש סמל וייצוג לאדמה כולה. היא נמצאת באזור הסובטרופי, והייתה וודאי כולה מדבר לולא שכנותה לים התיכון. לכן חלקה הצפוני מושקה, חלקה הדרומי מדברי, ובמרכזה שוכן אזור ספר שבין האזור הפורה למדבר. השבר הסורי-אפריקאי, תופעה גיאולוגית משמעותית ביותר, יוצר בארץ ארבעה פסי אורך: שפלת החוף, אזור ההר, בקעת הירדן והרמות שבמזרח. ארבעה אזורים אלו הם אזורים אקלימיים שונים. וכך יש לנו שלוש רצועות רוחב וארבע רצועות אורך, סה"כ תריסר אזורים, או חבלים, אקלימיים-אקולוגיים, בעלי מאפיינים שונים. שונות זו תורמת למגוון עצום של חברות צומח וחי העושים אותה מעין גן בוטני-זואולוגי טבעי. לנח הייתה אחריות לביוספירה מצומצמת, ואילו אברהם נועד לרשת את הארץ המגוונת הזו, ארץ תריסר החבלים המיועדת להיות ארץ תריסר השבטים. במסעותיו של אברהם לאורכה ולרחבה של הארץ, בתריסר הניסיונות שהוא עובר (ראה להלן), הוא מסמן את המסלול ואת התבנית הארכיטיפית ל"ישובו של עולם" בכלל.

בעולם העתיק, הסידור הטכסי של ארץ לתריסר חבלים וקביעת תריסר כיוונים מהמרכז המקודש היו מכוונים ליצור על פני אדמות את הסדר השמימי המבוטא בגלגל המזלות. בבריאת המאורות, השמש והירח, נאמר "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים" (א' 14). תריסר הירחים בשנת השמש אפשרו לצפות תריסר קטעים בשמיים, על קבוצות הכוכבים, הם המזלות, הכלולים באותם קטעים. הסידור האידיאלי של היישוב האנושי נתפס בימי קדם כארגון ארץ תריסר השבטים[2]. ואכן, התנאים הטבעיים של ארץ ישראל מעודדים את הקמת הסדר האידיאלי בה.

מסעותיו של אברהם נתפסו על ידי אנשי תורות הסוד כחיפושים וחקירות לעומקם של דברים, או אף כחזרה על מעשי בראשית. הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב, 5) מפורש בקבלה כמתייחס לעשייה מגית של נפשות וליצירת אנשים מחומר - מעין חזרה אנושית על בריאת האדם. "ספר יצירה", שהוא הקדום בספרי הקבלה, מיוחס לאברהם אבינו, שהיה על פי תיאוריו אמגושי "המצרף אותיות שבהן נוצרו שמיים וארץ".. "וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו, אז נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא..." (ספר יצירה פרק ו' משנה ד').

בעקבות ספר יצירה הציג ספר הזוהר את אברהם כ"גיאומנטיקן" - מומחה בסוד הנקרא "גיאומנסיה", שעניינו כוחות האדמה והכוחות המבקשים לשלוט בה מארבע הרוחות (ראה נספח "א"). אברהם שוטט בעולם ובארץ ישראל, בחיפוש המקום המתאים ביותר להתקשר עם האל, כדי למצוא את האתר למקדש העתידי (חיפוש ששיאו בפרשת העקידה).

אם אמנם היה אברהם גיאומנטיקן העוסק בגיאומטריה מקודשת, נוכל לדרוש כי בכל מקום אליו הגיע - היה אברהם עורך טקס מאגי: מצייר על פני הארץ עגול קסמים שקוטרו 22 יחידות - כמספר אותיות האלף-בית העברי - וריבוע בן 22X22 יחידות החוסם אותו. הריבוע מציין את ארבע רוחות הארץ ומכיל את כל זוגות האותיות האפשריים - "צירופי האותיות מהן נבראו שמים וארץ". עתה יכול היה "לעגל את הרבוע" בבניית מעגל נוסף עם אותו מרכז, שקוטרו 28 יחידות - "המספר המושלם" המורכב מכלל אותיות הפסוק הראשון של ספר בראשית והמציין את מחזור העתים[3]. בהנחה של יחס של 22/7 בין היקף המעגל לרדיוסו (קירוב מצוין לכל מטרה מעשית), היה היקף המעגל החיצוני (28X22/7 = 88) שווה להיקף הריבוע החוסם את העיגול הפנימי (22X4 = 88). כך היה יוצר את "תבנית ירושלים של מעלה" או "תבנית יוֹרוּ-שלם", התבנית האידיאלית של מרכיבי השלם, שבה מסתדרים שני עיגולים ומרובע המייצגים את שלושת מרכיבי הנפש (ראה נספח "ב", בו מפורטים גם יותר ההסברים הבאים).

במתכונת זו של ריבוע העיגול, נוצרות בה נקודות ציון לבנות תריסר מעגלים בני רדיוס 3 יחידות אשר מרכזיהם על פני העיגול החיצוני והם משיקים לעיגול המרכזי, שלו רדיוס בן 11 יחידות. בבניה זאת נחלק גם העיגול החיצוני עצמו ל-28 קטעים שווים. אף שזו בניה גיאומטרית-סימבולית אבסטרקטית לחלוטין, הרי העובדה החיצונית המדהימה היא שהיחס 3:11 הוא בדיוק היחס שבין קוטר כדור הארץ וקוטר הירח. כלומר, הוא תואם את דימוי תריסר הירחים של השנה, המסודרים בארבע קבוצות כסדר השבטים. אברהם נשא עמו את עקרונות הסדר השמימי, וחפש את כברת הקרקע הנכונה להציב את תבניתו עליה. הוא חפש את אתר המקדש העולמי, אתר להצבת המתקן המקדש את האדמה ומחדש-מתקן את האדם.

ראינו כבר כי נח בנה את התיבה קובייתית ובעלת פרופורציות מיוחדות, אך לאברהם מיוחסת באיסלאם בניה של קוביה מובהקת ומושלמת יותר, המתקיימת עד היום. הקוראן והמסורת המוסלמית רואים באברהם את מי שבנה, יחד עם ישמעאל, את המקדש העתיק של מכה, את הכעבה - כלומר "הקוביה". גרסת הקוראן נתמכת במידה מסוימת במדרשים לפיהם רכב אברהם לערב לפגוש את ישמעאל (פרקי דרבי אליעזר, ל'; מדרש הגדול, "וירא").

אם נוסיף לעדות ספר בראשית - לפיו ירד אברהם ראשית למצרים והתרועע שם עם פרעה - גם את עדות הקוראן - לפיה ביקר אברהם במכה - יהיה בידינו אישוש גיאוגרפי-גיאומנטי מדהים לדיוק של התורה ביחס למסעו של אברהם, כמסמן תבנית ראשונית למקדש בירושלים ולמשכן שנים עשר שבטי ישראל הוא גם בוחן ובודק את המבנה הראוי למקדש. הירידה מצריימה, כוללת בלי ספק גם בחינה של הפירמידות.

מצרים הייתה ממרכזי העולם העתיק, והאתר של הפירמידה הגדולה ודאי נחשב אצלם למרכז העולם[4]. אולם נכון יותר, וראוי יותר, לאתר את האתר המרכזי ביבשת אסיה שהיא משכן רוב האנושות. הזווית של הקו המחבר בין גיזה לירושלים היא בת כמעט 26 מעלות צפונה (שמאלה) מן המזרח, ואילו הקו בין המקדש במכה לירושלים הוא בן כמעט 26 מעלות מערבה (שמאלה) מן הצפון. הקוים בין מכה, ירושלים וגיזה, יוצרים לכן משולש ישר-זוית, ומסמנים מעין "שושנת רוחות" הנמצאת כמעט 26 מעלות שמאלה (או נגד כיוון השעון) משושנת הרוחות הרגילה. והנה ב"תבנית ירושלים של מעלה" הנזכרת לעיל, יש גם לתריסר המעגלים הקטנים המקיפים את המעגל הפנימי (והקטעים של המעגל החיצוני), בדיוק אותה מידה של קרוב ל-26 מעלות (360⁰/14 =’43 25⁰). תריסר המעגלים מתאימים לתריסר השבטים, שאת תבנית חנייתם עוד נציג בדיון על השבטים בפרשות המתאימות, אך כאן נוצר המתווה להם: בירידתו מצרים יצר אברהם את ציר "דגל מחנה אפריים" (בית יוסף) ובשילוח ישמעאל בכורו לכיוון מכה, יצר את ציר "דגל מחנה ראובן", בכור ישראל. במסעותיו למצריים ולמכה שירטט אברהם, אם-כן, את הקוים המנחים ליצירת התבנית השלמה של ירושלים של מעלה ושל מחנות השבטים סביב הר-המוריה.

על ארבעת מזבחי אברהם ובמות שלמה

תבנית שכיחה במקרא היא תבנית "השלושה והארבעה". במשלי נאמר: "שלושה המה נסתרו ממני וארבעה לא ידעתים" (ל', 18), נבואות עמוס כתובות בתבנית של "על שלשה פשעי (דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון, מואב וישראל) ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס פרקים א'-ב').

גם בתולדות אברהם בולטים השלושה והארבעה. מתוך ארבעה מזבחות שבנה אברהם בארץ כנען, מסופר בפרשת "לך לך" על שלושה:

1. באלון מורה - "וירא יהוה אל אברם.... ויבן שם מזבח ליהוה הנראה אליו" (יב,ז').

2. מקדם לבית אל (מקום אבן-המצבה של יעקב) - "ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה" (יב, ח').