file: toranow2

file: toranow2b.doc update: 15.11.01

מדרש-בראשית חדש לישראל,

פרשת נח: המבול ומגדל בבל.

אפשרויות חורבן האנושות בימינו ותיקונה ע"י "בני נח".

הקדמה: נח - התחלה מחדש לאדם ולאדמה

לאחר עשרה דורות, שהם מחזור שלם, יכול היה האל לערוך סיכום של תוצאות הניסוי במין האנושי, והסיכום היה שלילי: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נחמתי כי עשיתם". לכאורה - "חטא קדמון", האדם הוא רע מיסודו. אך בפועל - התחלה חדשה, אפשרות לתיקון הקלקלה.

שוב מתחילות קורות חיי האדם מבראשית, אלא שהפעם תחת גן העדן המלאכותי שיצר הבורא, יצר אדם שנבחר, "צדיק תמים בדורותיו", "גן עדן" מלאכותי חדש. הדגש הפעם איננו על הפלורה - "כל עץ נחמד למראה" (ב' 9) - אלא על הפאונה: "ומכל החי מכל בשר...להחיות אתך" (ו' 19). אמנם, גם מקומם של העצים שבתוך הגן - עץ הדעת ועץ החיים לא ייפקד, בהמשך.

התיבה וגן העדן, זו גם זה, משמשים סביבות - ביוספרות - שניתנות לאדם למשמורת, בידי האלהים. זו אף זה כוללות מאגר גנטי שלם.

אדם הראשון בא אל המוכן, קיבל לידיו ביוספרה נהדרת, שכל תפקידו היה "לעבדה ולשומרה", ולא עמד בכך אפילו זמן קצר.

על נח, לעומתו, הוטל לבנות את התיבה - "בנק גנטי" - לאסוף אליו את המינים כולם, להביאם אל התיבה, ואז לעבור תהליך ממושך של הריון - בן שנה ועשרה ימים. זוהי תקופת החניכות, בה למדו נח ובניו פרק בתחזוקתה של הארץ הנושבת - "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמים וימחו מן הארץ" (בראשית, ז', כ"ג).

הנה כך מתאר מדרש תנחומא אותה שנת חניכות:

"כל י"ב חודש שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא בניו, לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן את הבריות שעמו. והיה מגיש לכל בהמה חיה ועוף את אכלם בלימודם, ובשעה שהם למודים לאכול. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ובשליש הלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל מזונו בשעתו".

הקבלה בין סיפור המבול והתיבה עם מיתוסים עתיקים ועם סיפורים בני ימינו

המקרא איננו היחיד המייחס לגיבור\צדיק, את הצלת היצירה האלוהית ממבול. בעלילות גילגמש מציל אות-נפישתים - המקבילה השומרית לנח - הן את החיות כולן והן את התרבות האנושית: הוא לוקח עמו בתיבה גם את האומנים ואת בעלי המלאכה. על פי מסורת המבול השומרית, הוחבאו ספרי החכמה לפני המבול.

מעניינת במיוחד לטיעוננו היא הסיבה המוצהרת למבול, על פי המסורת הבבלית: אתר-חסיס ("נח") מתבקש לשמר את ספינתו, ששמה הסמלי-מאד הוא "נוצרת חיים", משום שהאלים לא הצליחו להגביל את הילודה, והתעורר חשש להתפוצצות אוכלוסין. הבשורה הגדולה לאנושות, עם שוך המבול, איננה הבטחה לסדרי עולם תקינים דוגמת ".. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו." (ח', 21-22), אלא מציאת דרכים פחות רדיקליות לטיפול בחשש מעודף ילודה: עקרות, תמותת תינוקות, מגפות ורעב.

אפלטון הוסיף לתרבות האנושית את המבול של אטלנטיס. המיתוס על הארץ שהשחיתה דרכה ועל כן אבדה במבול, קיבל בדורנו עדנה חדשה: מאות, אולי אלפי ספרים נכתבו על אטלנטיס, למרות שלא נמצאה כמעט שום עדות ארכיאולוגית לסיפורי אפלטון. בספרו "ערי אפלטון", מנתח הסופר האנגלי ג'ון מישל ניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות ליצירתו של המיתוס על אטלנטיס: אפלטון תכנן עיר אידיאלית חדשה, מגנזיה, ואף הציע לה חוקה. ההבדל בין שתי הערים, על פי אפלטון, היה במידות העיר: אטלנטיס הייתה מבוססת על השיטה העשרונית, הלוקה, ואילו מגנזיה נועדה להתייסד על בסיס התריסר. להלן נראה כי יש הקבלה רבה בין תפיסתו זו של אפלטון לבין התפיסה המקראית, שאף היא רואה תיקון בחברה המבוססת על תריסר שבטים.

מן המיתוסים הקדומים נזכיר עוד אחד, מקראי, שאף על פי שאיננו עוסק במבול הוא עוסק במים רבים, במעין-תיבה, ובתפקוד נוסף שלה, הגלגול והלידה-מחדש, שעוד נדון בהם להלן. הכוונה ליונה הנביא ולמסעו במעי הלויתן שמינה אלהים. שם, במעמקי ה"תיבה" שנועדה להציל אותו ממי הים המכסים, התפלל יונה, זכה למחילה, והסכים לקבל עליו את השליחות הנבואית לעיר נינוה. נפשו של יונה התהפכה עליו והוא היה לנביא, הוא קיווה כי אלהים יהפוך את נינוה כפי שהפך את סדום ועמורה, אולם ההיפוך האמיתי היה המהפך הנפשי שעברו תושבי נינוה, שחזרו בתשובה.

בדורנו יש מיתוסים חדשים המזכירים את דימוי התיבה: כוונתי לספרי מדע בדיוני, שספינות חלל מעבירות בהן תושבים אנושיים, ואת האקוסיסטמה כולה, מעולמנו הנשמד לעולמות חדשים. הגדיל לעשות ארתור קלארק בסדרת ספריו "אודיסיאה בחלל": לא רק שצוות הספינה מוחזק בקירור עד הגיעם ליעד, אלא שגוף מסתורי, שצורתו היא צורת תיבה משוכללת, המונוליט, הוא שיוצר את הקרקע המתאימה להתיישבות אנושית חדשה במערכת השמש.

חטאו של אדם, תיקונו של נח, חטאו של נח:

כבר הזכרנו בפרק הקודם, שחטאו של אדם לא היה באכילה מן העץ, אלא באכילה מפריו, שהוא מקור זרעו. הוא פגע בהמשכיות המין.

לאחר שאכל מעץ הדעת, מנע אלהים מן האדם את עץ החיים.

נח הוא נציגו של עץ החיים, למרות שהמאגר הגנטי בתיבה שוב איננו מאגר גנטי טבעי, אלא הוא כרוך בהתערבות אנושית: מן "הבהמה הטהורה" הצטווה נח לקחת אל התיבה שבע מכל מין, ובכך ניתן יתרון לחיות שביית האדם.

אדם היה כזכור הראשון שנצטווה על שמירת האדמה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה..". נח, היורש השני של האדמה - כבר לא נצטווה לכבשה. הוא התמנה לתקן את קללת הארץ, את "ארורה האדמה בעבורך". הוא נתמנה לנהוג בארץ רחמים, לאחר המבול. בתמורה - הבטיח לו אלהים - שהוא, כזכור המקבילה ל"הטבע" - שלא יהיה עוד מבול על הארץ.

אלא שגם נח לא עמד בכל הציפיות. הוא היה "איש האדמה", והכיר את אופיו של כל גידול. אבל במקום לחזור ולגדל גידולים שיישאו פרי לטווח רחוק, לבאים אחריו, הוא מיהר לספק את תשוקותיו המידיות. מיד בצאתו מן התיבה נטע נח גפן, כדי להשתכר מפריה מוקדם ככל האפשר, מתוך חשבון נהנתני-כלכלי אגואיסטי, לטווח קצר (לפעול רק כדי ליהנות מפרי המפעל) - ולהביא לשכחה עצמית (לא בכדי נחלקו המפרשים בין אלה שראו את פרי עץ הדעת בחיטה, לבין כאלה שראו בו את הגפן). אברהם, שבא לתקן את מה שלא הצליח נח, נוסה שוב ושוב בניסיונות הדורשים סבלנות.

ובכל זאת יש יתרון לתיקון שתיקן נח על פני מעשהו של אדם: הוא נכנע לפיתוי פרי האדמה רק לאחר שסיים בהצלחה, כזכור, את חניכותו בשמירתה ובאחזקתה של הארץ ואחרי שלמד לכבד את יחודו של כל מין ומין, ולעזור לשמור על המגוון.

צאצאיו, הגיבורים הנלווים לפרשה, גיבורי סיפור מגדל בבל, ינסו להפוך את הקערה על פיה.

נח ואנשי דור הפלגה - הבונים הגדולים

שתי בניות קנוניות עומדות במרכזה של פרשת נח, זו לעומת זו: בניית התיבה, ובניית מגדל בבבל "וראשו בשמים".

נח קבץ במבנה אחד את כלל הבריאה – האקוסיסטמה - מתוך מטרה ברורה להפיצה אחר כך, הפצה שנועדה לשמור עליה ולחזקה; אנשי מגדל בבל ביקשו לקבץ את כל הכוח האנושי במבנה אחד, ונענשו בהפצה, הפצה שנועדה לבלבלם ולהחלישם אך בעצם להחזיר את השונות והמגוון.

כדי להבדיל בין שתי הבניות הללו, נידרש לאחד מהוגי הדעות הנוצריים דווקא, לאוגוסטינוס, איש המאות ה4- וה5-, אשר הבדיל בין שני מיני ערים: העיר החומרית - דוגמת עירו של קין, ולימים העיר הבבלית שחשקה במגדל וראשו בשמיים, ולעומתה העיר הרוחנית - דוגמת התיבה, ולימים גם שלם, עירו של מלכיצדק.

כל ההיסטוריה האנושית, סובר אוגוסטינוס, היא המאבק בין שני סוגי הערים: בין עיר האדם החוטאת לעיר האלוהית הצדקת. בין בבל לירושלים. במונחינו שלנו - בין הקלקלה לתיקון.

עשיית התיבה היא הבניה השלישית עליה מדווח המקרא. האל בנה מצלע אדם אישה (ב' 22), קין בנה עיר (ד' 17), ונח נצטווה לעשות תיבה כפרויקט בניה. זהו בעצם בניין "הבית הראשון", המשותף לכל היקום - הוא הארץ הנושבת, ה-Ecumene או האקוסיסטמה הגלובלית. בתוך כך זהו גם ביתה של האנושות המתחדשת - מנח ובניו ואילך. התיבה באה לשמר את היקום מפני המבול המתרגש. זה המבול, העומד לבטל את סדרי בראשית, על פיהם "יהי רקיע.. ויהי מבדיל בין מים למים", וכן "יקוו המים מתחת לרקיע ותיראה היבשה".

כיוון ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - נידון כל בשר להיסחף במים.

על טיבה של התיבה.

נח איננו מצווה לבנות תיבה, אלא לעשותה: "עשה לך תיבה". רק לימים, בצאתו מן התיבה, הוא בונה: "ויבן נח מזבח ליהוה". התיבה איננה אפוא מבנה, בית - בלשון זכר, אלא צורה דקדוקית נקבית. היא הרחם בו ייווצר העולם מחדש.

הזוהר מרחיק לכת ורואה בכניסתו של נוח אל התיבה הזדווגות. הזדווגות של ספירת היסוד (המכונה 'צדיק') עם ספירת המלכות: "כי האדמה היא מלכות והיסוד הוא אישה של המלכות. ולמדנו סוד, אשר נח היה צריך אל התיבה, הרומזת למלכות, כדי להתחבר בה ולקיים זרע כל העולם.." (ספר הזוהר, פרשת נח, ה, בתרגום הסולם).

אך גם אם לא הזדווגות של ממש הייתה כאן - אין ספק שנוח מונה לשמור על הזרע: בעזרת "קליפה" קשה - דופן התיבה - הגן על הגרעין הכולל של החומר הגנטי הנחוץ לשחזור הביוספרה. ממש כאותם חיקויים מודרניים שלה, הניסיונות לבנות ביוספרות מלאכותיות, שישמרו מערכות אקולוגיות שלמות ביום פקודה, של שואה אקולוגית בחוץ.

על הקשרים שבין התיבה למשכן

בניית התיבה, סוברים חז"ל מקבילה לא רק לבריאת העולם אלא גם לבניין המשכן והמקדש.

נזכר לרגע בצווי המדויק שקיבל נח: "עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר. וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה" (ה' 14-16). כלומר: שלושים האמות שהיו גובה התיבה נחלקו לשלוש קומות, זהות בגובהן מן הסתם, כלומר: כל קומה בת עשר אמות.

הזכרנו כבר בפרקים הקודמים כי הבניה הקנונית והחשובה ביותר בתורה היא בנית המשכן. הראנו כי לעומת 34 פסוקים שנדרשו לתורה לתאר את כל מעשי בראשית, לתיאור תבנית המשכן ובניינו נזקקה התורה ל256- פסוקים. "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (תוספות, מסכת כריתות דף י"ד א', ד-ה), ומתוך השוואה עם תבנית המשכן ובנייתו נוכל להבין יותר בעניין התיבה:

1. הפרופורציות של התיבה הארוכה והצרה דומות לאלו של קרשי המשכן. הקרשים היו בני
1x1.5x10 אמות, ואילו התיבה הייתה בגודל של 30x50x300 אמות, כלומר פרופורציה של 1:1.66:10 אמות (את ההבדל בין 1.66 (או 5/3) לבין 1.5 נוכל להסביר בצורך להשתמש במספרים שלמים או פשוטים לתיאור אלמנטים של בניה).

2. תכנית הקרקע של התיבה- שלוש מאות אמות על חמישים אמה - מכילה שלוש פעמים את חצר המשכן (מאה אמות על חמישים אמה, ע"פ שמות כ"ז, 19).

3. המודול הבסיסי של המשכן הוא קוביית ה10x10x10- אמות של קודש הקדשים. כל מידות התיבה הן כפולות של 10, לכן ניתן לחלק את התיבה במודול של המשכן. כלל מרחב התיבה הכיל 450 מודולים כאלה 50X30X300)אמות) - שהם עשר פעמים אד"ם, בגימטריה, מוטיב שעוד נשוב אליו.

4. צלם האדם - וצלם זה שבצלמו ובדמותו נעשה - האלהים - גם הוא בן שלוש קומות: העליונה כנגד הראש ("מח"), התיכונה כנגד החזה ("לב"), והתחתונה כנגן הבטן ("כבד") - ממש כדוגמת התיבה, שהקומה העליונה שלה שימשה מן הסתם למגורי האנשים (המוח), הקומה האמצעית למגורי החיות (לב המשימה) ואילו הקומה התחתונה הייתה קומת שירותים והזנה (הכבד, הבטן). גם במשכן (וכן במקדש שפותח ממנו) ניתן להבחין בחלוקה דומה: מידות המשכן כולו היו 10x10x30 אמות, שהתקבלו מצירוף קודש הקדשים (שצורתו - כזכור - קובייה) והקודש (ובמקדש ההיכל, שצורתם צורת תיבה, שמות כו' 33). הקודש/היכל - שממדיו הם ממדי שתי קומות הוא כנגד הבטן והחזה (ושבע הספירות התחתונות), וקודש הקדשים עם הארון הוא כנגד הראש (שלוש הספירות העליונות).

5. קשר נוסף, סמנטי ולא מספרי הוא בין תיבה זו, לבין "ארון העדות" שבו היו מונחים לוחות הברית, לבין היורש הארעי של המשכן והמקדש - בית הכנסת - שאף בו מונח ספר התורה בתוך "תיבה" .

תורה שוכנת, אפוא, בתיבה: כך עשרת הדברות, כך חמישה חומשי התורה, וכך "תורת האדמה", מבית מדרשו של נח.

על התיבה וסופרי התורה שבמקדש

יש אפוא קשר בעליל, הן גיאומטרי-סימבולי והן פונקציונאלי, בין תבנית תיבת-נח לבין המשכן והמקדש.

נניח עתה כי אחת ההשערות ששערנו בפרק ההקדמה - כי סופרי המקדש הראשון הם שכתבו או לפחות ערכו את התורה - תקפה. כהני הבית הראשון חיו בידיעה - שמקורה בנביאי זמנם - כי המקדש עתיד להיחרב בידי פולשים מן הצפון, ושהתורה תהייה מעין צוואה להבטחת בניינו המחודש של המקדש בעתיד. לצורך הזה יש לקיים את העם בתקופת הביניים, מחורבן לבניין, וזהו בעצם תכנו האלגורי של סיפור המבול והתיבה.

סכנת השמדת עם-ישראל הופכת בסיפור המקראי להשמדת כלל האנושות, נוח ובניו הם אלה מן העם, שיישארו דבקים בתורה ויבטיחו את קיומו ובנייתו מחדש של העם. אפשר להתקדם שלב נוסף בתפיסה האלגורית, ולראות את סופרי המקדש עצמם כמזדהים עם "נח ובניו", הבונים את התיבה ומשמרים את כל אלה שבתוכה.

"ותשחת הארץ לפני אלהים ותמלא הארץ חמס.." (ה', יא). האין מלים אלו מוכרות לנו מנבואות הזעם של הנביאים הצופים את החורבן? הנה למשל הנביא ירמיהו מאיים "הנני אליך הר המשחית נאם הויה המשחית את כל הארץ" (נ"א, 25), או יחזקאל, המובא אל חברתם של שבעים מזקני ישראל אשר "כי מלאו את הארץ חמס" (ח', 17).

התיבה היא אפוא מעין ספינת מעבורת בין "העולם הישן", שנחרב ונמחה, לבין "העולם החדש". היא שמעבירה את הקוד הגנטי של שני מאגרים - הפיסי והרוחני - כך שיוכלו להשתרש ולשאת פרי בעולם החדש.

גם הסיפור השני של פרשת נוח - סיפור מגדל בבל - משתלב בתיאור זה, המחזיר אותנו לסיפור בבל ולסיפור התפוצות כלומר הגלויות. "תפוצות" רבות, משמע, תפקיד התיבה איננו מסתיים בקרקע הבטוחה של הבית השני, עוד עליה לשאת את הזרע לאורך גלויות אדום וישמעאל, עד ימינו שלנו.

על תורת האדמה ועל "חכמת הנסתר" שבתיבה

על דרך ההיפוך ניתן לומר כי אומנותם של נוח ובניו - היא תורתם. בנייתה של תיבה בממדים עצומים כל כך ערכה ללא ספק עשרות שנים. מדרש תנחומא מאדיר עוד יותר את תהליך הבנייה ומתאר איך נטעו וגידלו נוח ובניו את הארזים לתיבה. תהליך הבנייה חייב הבנה מושלמת בצורכיהם של כל בעלי החיים, ואיסופם אחד לאחד - עוד יותר. אחר כך טרחו במשך שנה שלמה בדיוק לקיים את כל הביוספרה, את "הבנק הגנטי" של כל התבל (הארץ הנושבת, ecumene)

מהכניסה לתיבה בשבעה עשר לחודש השני, ועד ליציאה ממנה בעשרים ושבעה לחודש השני (של שנת הירח הבאה) עברה בדיוק שנת חמה של 365 ימים. מדוע ארכה הישיבה בתיבה כל כך, כאשר המבול עצמו נמשך "רק" ארבעים יום וארבעים לילה? צריכים היו בני נח לתרגל את תורת התחזוקה של הביוספרה במשך שנת חמה מלאה - שהיא התקופה השלמה המינימלית, "יום אחד", מבחינת האדמה.

עיקר תורתם של בני נח מכאן הוא, באופן הגלוי, ב"ישובו של עולם". נוכל לראות בכך את טרחתם בשני הרבדים התחתונים של התיבה - של מאגרי המזון ("הבטן") ושל כלובי/תאי החיות השונות ("החזה"). אולם מאחר שהקבלנו בין התיבה למשכן ולעבודה בו, נתאר להלן גם צד נסתר אפשרי של תורת התיבה, כפי שמשתמע מהקשריה הספרותיים והמספריים של תיבת נח עם הח"ן - חכמת הנסתר.

פירוש התיבה בדרך הסוד:

"ונח מצא חן בעיני הויה". פעמיים מופיעים באותו פסוק ממש, רמזים לחכמת הנסתר. הכניסה לתיבה - כמוה ככניסה לפרד"ס[1]: הפשט הוא עצם העבודה בשימור החי והצומח, כמו גם הכישורים לעבודת האדמה. הרמז נתון בממדי התיבה, שכזכור מכילים את שילוש ממדי המשכן. הדרש הוא המקבילה שיצרנו בין סיפור המבול וסיפור החורבן והגאולה, ואילו הסוד נתון במקבילה הלשונית בין ממדי התיבה לשמות הויה.

הציווי "בוא אל התיבה", מסביר מייסד החסידות, הבעש"ט - על דרך הסוד - מתייחס לתיבה שבמילה אשר בתפילה. זה נכון לגבי כל מילה שבתפילה, אך בעיקר ללוז התפילה, לשמו של מקבל התפילה. כלומר: הגה נכון את שם האל. את "השם המפורש". כבר מזמן, כידוע, אין היהודים הוגים את שם הויה אלא רק את השם "אדני" (ורק אלו המעזים והמשתדלים עדיין להגות בשם בתפילתם עושים זאת בעזרת צירופים כגון "יאהדונהי"). "הכניסה לתיבה" היא המאפשרת עדיין התקשרות עם שם הויה.

הבה נעמוד על הכוונות הפנימיות של המילים והאותיות. בעזרתן ננסה להבין כיצד ניתן ליצור קשר בין פירוש זה לבין התיבה החומרית שבנה נח.

על פי תורת הסוד, אין אדם יוצא ידי "חובת ידיעת השם" ללא כוונת זיווג ויחוד, בין שמות האל. גם כל מעשה התיבה, כבר אמרנו, איננו אלא מעשה זיווג, בין נח לתיבה.

התיבה היא כזכור נקבה, ועל כן מקבילה ל"ספירת המלכות", שמכל ספירות הקבלה היא לעולם נקבית. היא מיוצגת בשם שמבטא המתפלל בפועל - א-ד-נ-י. ואילו נח, שהוא הזכר במעשה התיבה "את האלהים התהלך נח", הוא אפוא המייצג את השם י-ה-ו-ה, זה השם הכתוב בסידורי התפילה ואיננו נהגה, על פי הפסוק "י-ה-ו-ה הוא האלהים" המושמע בסוף יום הכיפורים.

עתה "נזווג" את שני שמות האלוהות הללו, כלומר: נכפול אותם זה בזה:

י=10, א=1. סכום המכפלה - 10. זוהי היחידה הבסיסית של התיבה, כמו גם של קודש הקודשים במשכן. ה=5 ד=4, ומכפלתם (או התכללותן, בלשון תורת הסוד) היא 20, כאורך ההיכל במשכן. שתי המידות יחד (10+20) נותנות יחד את גובה התיבה (30, כאורך המשכן, הבנוי משני חלקים - 10 של קודש הקדשים ו20- של הקודש). יחוד-הכפלת האות השלישית בשם הויה - היא ו' (6) - עם האות השלישית בשם אדני - נ' (50) - היא 300, כלומר אורך התיבה. האות הרביעית -ה', כשהיא מוכפלת באות הרביעית י' - נותנת ערך של חמישים, שהוא רוחב התיבה. מכאן, שכדברי הבעש"ט, הציווי "בא אל התיבה" נותן הדרכה כיצד להתכוון כוונה פנימית בתפילה, כיצד לבטא את "השם המפורש", שלא ישתכח מישראל גם לאחר חרבן הבית, ולשמור את ישראל כ"עם יודעי השם" גם בגלות המשכיחה הכל.

על חטאי דור הפלגה

אדם הראשון היה כזכור הראשון שנצטווה על שמירת האדמה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.." (א' 28). נח, היורש השני של האדמה - כבר לא נצטווה לכבשה. הוא התמנה לתקן את קללת הארץ, את "ארורה האדמה בעבורך" (ב' 17). הוא נתמנה לנהוג בארץ רחמים, לאחר המבול. בתמורה - הבטיח לו אלהים - שהוא, כזכור המקבילה ל"הטבע" - שלא יהיה עוד מבול על הארץ.

אנשי דור הפלגה, בוני מגדל בבל, שסיפורם מובא אף הוא בפרשה, התעקשו לשמור על אחדותם המלאכותית המלאה - "שפה אחת ודברים אחדים". עצם בניית מגדל בבל לא באה אלא "פן נפוץ על פני כל הארץ" (יא' 4). מעשה הלבנים, כמוהו כשאיפתם הכללית לאחדות: בוני מגדל בבל הבונים להם מקדש של אחדות קונפורמית "פן נפוץ", הם האנטיתזה של השונות הגנטית ששימר נוח. הלבנים אחידות – מיוצרות בתבנית אחת, אחת דומה לרעותה - וכך גם הבונים: "שפה אחת ודברים אחדים". על כן עונשם הוא תפוצה ושונות: "ויפץ יהוה אתם משם על פני כל הארץ" (יא' 8).

אנשי דור הפלגה, נציגי עץ הדעת, הפרו את הברית שבין האל ונח. אין צורה מובהקת יותר ל"וכבשוה", מאשר לכבוש את האדמה הפורייה ביותר ולהופכה ללבנים, לשרוף אותה (אותן) באש, ולכסות בה את כל השכבה המצמחת - כלומר את עצם ה"אדמה" - בכבישים ובערים. (אגב, המילה אדמה מקבילה למילה הלטינית ,Homusזוגתה - המילה "אדם" - מקבילה ל-Homo הלטיני).

כלומר: תחת נח איש האדמה, איש החריש והזריעה, קמו אנשי דור הפלגה, בוני המגדל ובחרו עבודה קשה עוד יותר: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר" (יא' 3), ממש כעבודת העבדים בוני הפירמידות במצרים "בחומר ובלבנים" (שמות א' 14). אלא שבקרב בוני מגדל בבל מודגשת הבחירה: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים.. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

מה יש אפוא בהכרזתם זו? במה שונה בנייתם מבניינו של נח?

הדגשנו את הדימוי הנקבי של התיבה. עוד יותר ברור שהמגדל הוא זכרי, פאלי. ועניינו הוא השתלטות וכיבוש[2]. כדי להדגיש עוד את מוטיב הזכרי במגדל נקראת התבנית האדריכלית שבני דור הפלגה נדרשו לה - זיקורת. נשוב בהמשך וננתח את התפיסה האדריכלית הזו.

על פי התיאור המקראי, התרכזו כל בני הדור ההוא יחד, כדי לבנות "סדר עולמי", בעיר גלובלית אחת, עיר שתכיל את כולם. יצירה אנושית, המקבילה במידה רבה לתיבת נח. אולם בעוד "עיר המקלט" שבנה נח פעלה על פי חוקי הטבע, מעין תא חי שקליפתו מבודדת אותו מן הסכנות שבחוץ, בא המגדל-עיר ומבקש לבסס את עצם קיומו על חוקיה התרבותיים-מלאכותיים של האנושות - ליצור סביבה מלאכותית מנותקת מחוקי הטבע ומבוססת על כללים מעטים ואחידים "ודברים אחדים". עובד האדמה חייב להתחשב באקולוגיה. הן המקומית והן הגלובלית. יום ולילה, קיץ וחורף, זרע וקציר. העיר ויושביה, אינם מחויבים, אלא לחוקי האדם ולכלליו, על המשמעויות והערכים שהוא עצמו נותן להם. אם יפוצו - יצטרכו בוני המגדל לקבל על עצמם את האיכויות המקומיות של כל תפוצה, ומן הסתם לפתח תרבות התואמת את תנאי התפוצה החדשה. הם מעדיפים לשלוט ולא להישלט, לכפות סדר אנושי אחיד על פני הטבע. הסיכויים בהקמת מפעל כזה הם עצומים. כך גם הסיכונים. כאשר ייכשל מרכיב חיוני אחד במערכת המלאכותית הגדולה, עלול הדבר להביא לחורבן כללי, לעומת מערכת טבעית המכילה יתירות וגמישות רבה.

כאן נוכל להיווכח שוב בתקפותם של דברי התורה כחזון לימינו. הלוא גם היום אנו עומדים בפני בניית מגדל בבל שכזה, עיור גלובלי והתרחקות מהצורך להתחשב התחשבות יומיומית בתנאי הטבע. כלי התקשורת המתפתחים, מערכות התקשורת הממוחשבות, אולי שוב יהפכו אותנו ל"שפה אחת ודברים אחדים" – ויביאו אתם את גם הסכנות של כשל טכנולוגי גלובלי, קטסטרופה אקולוגית וחורבן סביבתי. עלינו להיזהר אפוא מתסמונת-דור-הפלגה. (בחירת החבלה במגדלי מרכז הסחר העולמי בניו-יורק לא הייתה מקרית, שכן מגדלים אלו סימנו למחבלים – ולרבים אחרים - את "מגדל בבל" של ימינו, את "הסדר העולמי החדש" המאיים על כל מי שהסדר העולמי – או המקומי - שלו שונה.)

במרכז העיר הגלובלית שבנו אנשי בבל - הם העמידו הר מלאכותי. לא מקדש המקיים קשר טוב בין שמיים וארץ, לא גן שיאפשר להמשיך את הקשר בין אדם לאדמה, אלא הר לבנים שאין בו פנים, ואמצע, אלא רק קריאת תגר על השמיים.

רוב הציירים נטו לדמות אותו לאלמנט פאלי אדיר, צר וגבוה. מן החפירות הארכיאולוגיות עולה כי בבבל העתיקה הייתה מקובלת בניה של זיקורתים, דווקא. הזיקורת הוא פירמידה מדורגת, בנויה קוביה על קוביה - בדרך כלל שבע קוביות - שכל קובייה קטנה מחברתה, עד שמתקבל בראש המגדל תא קטן שרק בו ניתן לשהות.

בניגוד למשכן הקליל, הנישא, של בני ישראל במדבר, בניגוד למקדש שלמה, שמרבית הפעילות בו התרחשה בחצר המרווחת, בניגוד להיכלות בנוסח הקתדרלות הגותיות מלאות האור, בניגוד לרבים מן המקדשים הקדומים, אין בזיקורת נסיון לאפשר זרימות מלמטה למעלה, או מלמעלה למטה. מקדשים קדומים שימשו כולאי ברקים, ואלו היו אמורים להשפיע שפע שמימי על פוריות האדמה. בעיר - בבבל - לא היה צורך בכל אלו. עצם כוונתם,שרצו "מגדל וראשו בשמים", כלומר: מעל לעננים, מעל לצורך להתחשב אפילו בחילופי מזג האוויר - מלמדת על ההתייחסות. על ראש המגדל ניצב מן הסתם המנהיג - הכהן - האיצטגנין, שתפקידו היה לצפות בכוכבים ולהתמודד עם האלים.

מהם אפוא הקשרים בין הקובייה - ששימשה תבנית למשכן ולמקדש - לבין הפירמידה המצרית והפירמידה המדורגת - הזיקורת - שככל הנראה שימש תבנית למגדל בבל?

לא רק התקשורת עם השמימי איננה פתוחה, אלא עצם העובדה שאין כלל מרחב פנימי מלמדת כי רק מנהיג – יחיד - יכול לעמוד בראש המגדל, בראש הפירמידה.

אולי עיקר הבעיה הרעיונית הייתה בשאיפה להתמקד בצדו החיצוני של המבנה. "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". אין זה מגדל הבנוי על פי כללי אדריכלות המבקשים לכנס את הקהילה פנימה. כפי שהשווינו, אין הוא דומה, לא למשכן הנישא הקליל, גם לא למקדש המסיבי, על חצרותיו המלאות אדם, וודאי לא לקתדרלות הגותיות, האווריריות והמוארות, שכל כולן לא נועדו אלא להתחשב בצרכי הקהילה.

הזיקורת היה אפוא מקביל לפירמידה המצרית בפארו החיצוני, אם כי התנשא אולי אף לגבהים רמים ממנה. גם הפירמידה - כידוע - לא נועדה לשרת צרכים פונקציונאליים, אלא לעמוד לנצח. במחיר חיי אדם רבים לאין ספור. עבדותם הנוראה של בני ישראל במצרים הייתה "בחומר ובלבנים" כמו עבודתם של בוני מגדל בבל.

"הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו".

הזכרנו כבר כי שני מעשי הבנייה של פרשת נח מייצגים שתי תפיסות - זכרית ונקבית - האחת שמאפשרת מקום מחיה, האחרת שכולה ממוקדת בפסגה.

גם העונש שנענשו בוני המגדל עומד בניגוד דרמטי למעשיהם - ובעיקר לכוונותיהם - של בוני המגדל. הניסיון לאיחוד אולטימטיבי נענה בהפצה אולטימטיבית, בקטיעת התקשורת.

דנו לעיל בפירושו של הבעש"ט למונח "תיבה", כמייצג תיבה של דיבור. נניח לרגע כי כל מעשה המבול והצלת התיבה איננו רק תיאור אקולוגי, אלא גם תיאור התפתחותה של השפה האנושית. מי בא אל התיבה? שם, חם ויפת. כל אחד משלשת בני נח, מייצג פן מסוים של כל האנושות. הם מייצגים לא רק את אבות גזעי האנושות, העמים השמיים, החמיים (אפריקאים) ובני יפת (הודו-אירופאיים), אלא במידה רבה גם שלושה "טיפוסים קוגניטיביים" שונים - "בני שם" מדגישים את השמיעה, "בני יפת" מדגישים את היופי - הראיה, ו"בני חם" מתבטאים בעזרת תנועת הגוף. אלו הם שלושת סוגי התפיסה וסגנונות הלמידה המוכרים לחוקרי הלמידה היום.

הבה נבחן באמצעות מערכת קוגניטיבית זאת, את שלושת ההיבטים של השפה האנושית.

תורות השפה (לינגוויסטיקה, סמיוטיקה) מאבחנות שלושה היבטים לשפה - ההיבט הסמנטי-משמעי, ההיבט הסינטקטי-תחבירי, וההיבט הפרגמטי-תכליתי. ההסבר הפנימי, של "חכמת הנסתר" (ח"ן, שהיא היפוך אותיות "נח") הוא, שלכל אחד מבני נח יש גישה מיוחדת להיבט אחד של השפה - בני שם יודעים את משמעויותיה של שפת התורה, בני יפת יכולים לצייר אותה ביופיה, "להביא את יפיפיותו של יפת לאוהלי שם", ואילו בני חם יכולים לחולל ולרקוד אותה.

במקביל לשונות הגנטית שנושאת התיבה, היא נושאת אפוא שונות בסגנון הלימוד והדיבור, לא בעצם המילים. התיבה כולה בנויה שלוש קומות של תאים, המקבילים לשורשי המילים השמיות, שרובן בעלות שורשים משולשים[3].

זהו העולם אליו נולדים בוני המגדל, שפה אחת ודברים אחדים, אחידות הנבנית במקום השונות. העונש על ביטול השונות ועל הרצון לאחד את התיבה למבנה המצטמצם והולך במרחב, אבל "ראשו בשמים", העונש על הפחד מפני השונות המבורכת בטענת "פן נפוץ", הוא כאוס מוחלט: "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ יהוה אתם משם.."

התיקון לכאוס נתון שוב בידי בני נח: שם חם ויפת. התורה תהיה שלמה רק במקדש לעתיד לבוא, כאשר בני כל העמים יהיו מיוצגים בו, כמאמר הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה בית אדני בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגוים".(ישעיהו ב',2), ועם כך "כי אז אהפך אל-עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יהוה" (צפניה ג' 9).

התיבה והמגדל אינם, אפוא, רק בניות פיזיות אלא גם משלים לינגויסטיים. בתוך התבנית המשולשת של בריאה, יצירה עשייה - או, בשפה מוכרת יותר: מחשבה דיבור ומעשה - של סיפורי הבריאה, פרשת נח מספרת על הניסיון המתאים יותר לרמת היצירה: לא רק מהיות "יצר לב האדם רע מנעוריו" אלא משום שהיצירה האנושית היא בעיקר יצירה מילולית. התיבה היא משל להתעמקות בשפה, להפיכתה ללשון קודש, ואילו סיפור המגדל הוא סיפור הקלקלה ואיבוד השפה המשותפת של האנושות.

שבעים האומות יוצאי נח

פרק י' בספר בראשית מתחיל ב"תולדות בני נח..." ונותן סקירה על התפתחות והתפרטות האנושות. שבעים עמים מונה המקרא. זהו מספר שהוא וכפולותיו חוזרים בכתובים ומבטאים מלאות. את המספר שבעים נמצא שוב בפרקים האחרונים של בראשית, ברדת יעקב מצרימה, "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (מ"ו, כ"ז). ההקבלה איננה מקרית. לאחר שבפרשת נח מתברר שגם הניסוי האנושי השני לא עלה יפה, יתחיל בפרשה הבאה, לך לך, סיפור הניסוי השלישי, שגיבוריו הם אברהם וצאצאיו. סיפור זה יתפרט בכל שאר מהלך עשר הפרשיות הבאות של ספר בראשית, עד לכינון תריסר השבטים. המניין השלם של בני ישראל יבשיל אפוא לשבעים - כנגד שבעים האומות.

שבע מצוות בני נוח - תורה אקולוגית חדשה.

"מי נח" (ישעיה נד 9), הבאים למחות הכל, להשכיח הכל, בראשית התהליך של הברירה האנושית - עומדים כאנטיתזה למי האחרית, כפי שמתאר אותם הנביא ישעיהו: "כי מלאה הארץ דעת כמים לים מכסים" (יא' 9). כל ההיסטוריה האנושית דרושה אפוא, כדי להפוך את המים מסביבה משכיחה ומאבדת, לסביבה משמרת, סביבה של "נואוספירה", כלומר שכבת דעת המכסה את פני כדור הארץ.

בדורנו עולה שוב החשש מן המבול המתקרב. אנשי מדע צופים שאפקט החממה, אפקט לו גרמנו במו ידינו, בעזרת שימוש לא-זהיר במשאבים טכנולוגים, יביא להמסת הקרחונים, ובהמשך - להצפת ערי החוף, ערים מלאות אדם ואוצרות תרבות. כבר היום יש חסידי סביבה המתכננים כלי מילוט: מספינות בראשי ההרים ועד לביוספירות שלמות, חיקוי לעולמנו. אלו ואלו הם ניסיונות לשחזר את תיבת נח. החשש מפני המבול המתקרב, הוא רק ביטוי אחד לחשש שההתקדמות הטכנולוגית העצומה, הנשלטת בידי שיטה כלכלית ונצלנית - משהו מעין מגדל בבל מודרני - עשויה להביא לאסון ולהשחתת הביוספרה של כל כדור הארץ חששות אלו מולידים אמונות ודתות חדשות, אמונות אשר רבות מהן מדגישות את מצוות שמירת הסביבה ושימור הביוספרה בין דתות אלו לא נפקד מקומם של "בני נח".

הרעיון ממנו שואבים בני נח, שנרחיב עליהם את הדיבור בהמשך, איננו חדש. התלמוד, ובעקבותיו רבים מן המפרשים ומהוגי הדעות היהודים, עסקו בפירוט שבע המצוות שבהן חייבים גם אלה שאינם בני אברהם.

קריאה בפשוטו של מקרא מלמדת על מצוות אחדות שמופיעות בטרם היות עם ישראל, ואלו הן: לאדם נאמר "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ." (א, כ"ח), אך בדיאטה צמחונית בלבד, ובהמשך "מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.."(ב', ט"ז. ואילו לנח נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים.. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם.. שפך דם האדם באדם דמו ישפך.כע בצלם אלהים עשה את האדם" (ט', א-ו).

על פניו ניתן ללמוד שלושה לאווים מן האמור לעיל: רחק מן הדעת - אבל צווי זה הופר ונשתנה, ובנוסף לו: לא תאכל אבר מן החי ולא תרצח.

במסכת חולין מתפרטות כאמור שבע מצוות סמויות הנלמדות מאלו: 1) דינים ("להושיב בתי דינין"), 2) ברכת השם (לא לקלל אלהים), 3) איסור עבודה זרה, 4) איסור גילוי עריות, 5) איסור שפיכות דמים, 6) איסור גזל ו-7) איסור "אבר מן החי".

כל הציוויים הללו, למעט האיסור על אכילת אבר מן החי הם נכסי צאן ברזל של החברה האנושית. הרמב"ם אפילו מבדיל בין חסידי אומות העולם - השומרים את מצוות בני נח מתוך קריאה בתורה, לבין חכמי אומות העולם - השומרים אותן מתוך עצמם.

יוצאת מכלל זה, כבר הערנו, אכילת אבר מן החי. על פניה, אכילת אבר מן החי היא נדירה ביותר בימינו, ולא נראה שהיא עשויה לשמש תשתית לתרבות גלובלית חדשה. אולם מאחר שמצווה זו ניתנה ל"נח איש האדמה", סביר כי משמעותה היא גם ביחס לאבר מן האדמה החיה.

וכאן אנו חוזרים לימינו, ולחסידי הסביבה. התפיסה העתיקה שהאדמה היא יצור חי, קונה לה שביתה בקרב שוחרי "האקולוגיה העמוקה". (כך למשל ב"תיאורית גאיה" הקיברנטית של ג'יימס לאבלוק [4]). ואם האדמה היא אמנם יצור חי, הרי מצוות איסור אבר מן החי פירושה הגבלות על פעולות המטילות מום באדמה, כגון בניה וכריה ועיבוד חקלאי המקלקל את האדמה - ולכך יש חשיבות גלובלית[5].

והנה החלה בימינו לצמוח דת אוניברסלית חדשה, הנשענת על על שבע מצוות בני נח. דת זו מתפשטת כיום בארה"ב ובעוד מדינות מערביות, ותוך כדי כך היא משתכללת ומעמיקה את תובנותיה. כך למשל יש המפרשים את שבע המצוות כמצוות-אב (ג'נריות), שמהן מתפרטות מצוות נוספות, ויש המקבילים אותן לשבע הספירות.

החיבור בין חסידי הסביבה לבין בני נח מתבקש. יחד יוכלו לקבוע כי כל פעולה אנושית המפריעה למחזורים האקולוגיים של האדמה תובחן כאסורה מכוח דין "אבר מן החי" - ובכך תתקבלנה רוב תביעותיהם של חסידי האקולוגיה והסביבה, ותתבסס האפשרות של הפיכת "בני נוח" לתנועה עולמית חשובה וקובעת.

יש בין חסידי איכות הסביבה כאלו המתקיפים את "המסורת היהודית-נוצרית", כאילו שהיא אחראית במידה רבה בהשחתה הסביבתית של ימינו. הטענה הרווחת היא כי לפי התורה היחס לאדמה הוא נצלני, מאחר שבברכתו הראשונה לאדם, מצווה אלהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אולם לפי תפיסתנו את התורה כסיפור של תיקון המתקדם פרקים פרקים, ציווי זה כבר שונה ותוקן. בברכתו-מצוותו לנח ולבניו בצאתם מן התיבה - שוב מברך האלהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל הציווי הנוסף - "וכבשוה" - נעלם. "נח איש האדמה" הוא האדם החדש, המיועד לתקן את מה שקלקל אדם הראשון אשר בעבורו התקללה האדמה, ולחדש את הקשר הזוגי-הדדי של "אדם ואדמה". אולם כפי שעוד נראה, אין בכך די. הבעיה בתפיסה הדתית של גאיה היא שהיא תפיסה פגאנית[6], המסומלת בתורה בדמותו הבכחנלית של נח השיכור, המאבד את מודעותו בהזדווגותו עם כוחות האדמה. יהיה לכן עוד צורך בתיקון נוסף שיובא על ידי בני אברהם.

הפוטנציאל של "תורת בני נח" להוות "תורת עץ החיים"

לסיום, הבה נבחן את הפוטנציאל של רעיון "שבע מצוות בני נח" והדת הנחית Noahide להיות דת לאנושות כולה, או לצבורים רחבים בתוכה. לצורך זה עלינו להקביל את "שבע מצוות בני נח" הבסיסיות לשבעת ימי בראשית ולשבע הספירות התחתונות - "ספירות הבניין" - כתורה גולמית, ולפרש יותר את הצד של הח"ן - "חכמת הנסתר" - המגולם בתיבה.

שבע המצוות הן, כאמור, בבחינת "תורה גולמית" שממנה יש לדרוש את תולדותיהן, כמו שנאמר בתחילת הפרשה - "אלה תולדות נח". התורה שבידנו מסיני, המכוונת לעם ישראל, היא כידוע בת תרי"ג (613) מצוות מפורטות, מהן 248 (רמ"ח) מצוות עשה ו365- (שס"ה) מצוות לא תעשה, אך כולן נובעות, בדרכים מסוימות, מעשר הדברות שעל הלוחות. מצוות אלו נדרשו במרוצת הדורות במנגנונים של "התורה בעל פה" למערכת מצוות חוקים ומשפטים תקנות דינים ומנהגים עצומה. יש בכך מודל להפקת תורה אוניברסלית מהשלד של "שבע מצוות בני נח" כמצוות-אב ג'נריות ומלקחיה הנסתרים של התיבה כמשכן.

עשרת הדברות שבידינו הן הדברות של "הלוחות השניים", שניתנו לאחר חטא העגל. במרוצת הדורות תהו רבים האם הלוחות הראשונים, "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז), היו זהים לאלו השניים (כמו שכתוב בשמות לד, א), או שונים מהם. האם יתכן שהציעו תורה פשוטה ושונה, יותר מצד החסד מאשר מצד הדינים? היו מקובלים שגרסו כך, ואפילו סברו שלעתיד לבוא (אולי בימים עליהם אמרה הנבואה "ומלאה הארץ דעת את יהוה כמים לים מכסים"?) היא עשויה להתגלות מחדש. הבה נבחן כיצד עשויה תורת "בני נח" להיתפס כמקבילה ללוחות הראשונים.

ייתכן שעשרת הדברות שנחקקו על הלוחות הראשונים היו מקבילים למבנה הביוספרה שיוצגה בתיבת נח. הראנו כבר כי שבע המצוות הנדרשות כיום תוכלנה להיתפס כמצוות אוניברסליות רלוונטיות אם נתייחס ל"אבר מן החי" כמתייחס לאדמה כולה וכלל אותן שבע מצוות-אב תתייחסנה לשימור הביוספרה העולמית, כפי שהיא מיוצגת מבחינה סמלית בתיבה - המסמלת טבע.

הקבלנו כבר בין שבע המצוות לבין שבע ספירות הבניין, התחתונות, הנגלות-יחסית. אך תבנית עץ החיים, שהיא מודל קבלי, מניחה קיומן של שלוש ספירות נסתרות יותר, שעניינן חכמה, בינה ודעת - טיפוח השכל והמחשבה. כך שבסיכום אנו מקבלים גם עשרה דיברות אפשריים.

"ונח מצא חן בעיני יהוה". האין זו התכלית של הדת האוניברסלית - שכל אדם, "בן-אדם" או "בן-נח" - ימצא את החן הגנוז? התיבה אמורה הייתה להיות האמצעי שבו תעבור המתנה האלוהית מנח לבניו. לא בדרך של מורשת ביולוגית, אלא בצורה של תיקון הדעת, תיקון הקלקלה של אדם הראשון. ניתן לפתח קונספט של "תיבה חינוכית" כזירת ההתגלמות, הגלגולים וקיבוץ הגילויים. אולי מעין רחם המשמש ללידה קולקטיבית מחדש בעזרת סוגים שונים של תרגול רוחני.

נציע כאן לכן חזון חדש ל"בני נח": ניתן לחזות בבתי האולפנה העתידיים של "בני נח" הבנויים בצורתה של התיבה, הממוקמים בפארק טבעי מתאים ופועלים כמוזיאון-טבע אקטיבי (מוזיאון מדע של הדור הרביעי[7] שבו מתרגלים המבקרים יצירת מדע), של כלובי חיות לטיפול ועשרות תאי-מעבדות. תיבה שכזו תפעל כ"רחם למידה"[8] שבו ילמדו החניכים לטפל באקו-סיסטמה של האדמה "לעבדה ולשמרה". (במבנה שלה - מזכירה התיבה בעיקר סרקופג ענק. כלומר - ארון מתים. אולם תכליתה הוא כידוע, הצלה דווקא. בסיום ספרו "מובי דיק" מתאר מלוויל סיטואציה דומה, כאשר ארון מתים משמש רפסודה לפליט האחרון ששרד מן האנייה הטבועה. אלא שתיבת נח איננה משרתת פליט אחד, אלא היא - כאמור - משמרת את האקוסיסטמה הגלובלית כולה.)