האקדם-יה לירושלים,

פרויקט תורה מציון, מדרש בראשית:

ספר בראשית כתרחיש גאולה ומדריך לתיקון ביוגרפי

פירוש: יצחק חיות-מ"ן, עריכה: תרצה ארזי.

פירוש לפרשת בראשית

0 מקומו של ספר בראשית בחומש, והתבניות של פרשת בראשית הראשונה.

על פי תורת הקבלה המאוחרת יש לכלל ההויה תבנית בת חמשה רבדים (כל אחד מהם נמוך מקודמו), והם נקראים: 1."אדם קדמון", 2."אצילות", 3."בריאה", 4."יצירה" ו-5."עשיה". רוב השמות נלקחו מהפסוק הנבואי (ישעיה מ"ג, 7), המפרט את מלאכת הבריאה: "כל הנקרא (ו"אדם" הוא הקורא בשמות, בראשית ב' כ') בשמי (שם הויה) בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". מרבדים אלו, רק אחד - החמישי והתחתון שבהם - ניתן לתפיסה חושית. אנו רואים את הנעשה, אך לא את תהליכי היצירה, לא את המחשבה המביאה לתכנון, לא את מכלול הכוחות - "הטבע" - שהוא בגימטריא 86, כערך המספרי של "אלהים". (יש לשים לב לכך כי המילה "אלהים" באה ברבים, כריבוי של כוחות/ חוקי "הטבע". משמע: במובן מסוים, "אלהים" זהה ל"הטבע", ראה להלן). כן מעיד הכתוב כי מחשבת הבריאה הייתה לעשות אדם "בצלמנו כדמותנו" (גם כאן אפוא התייחסותו של האלהים לעצמו היא בלשון רבים) וכן "ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו". כלומר: אם האדם הוא בצלם אלהים - גם ההפך נכון: "אלהים" הוא בצלם "אדם", וזה העניין הנסתר של "אדם קדמון"- שהוא ראשוני, ואלהים עשוי בתבניתו.

ולעניין זה: את המילה "בראשית" ניתן גם לקרוא - כך על פי הזוהר - לא כתואר-הפועל מלשון "מלכתחילה", כלומר בתחילה ברא אלהים את שמים ואת הארץ, אלא כשמה של ישות נסתרת אשר בראה את אלהים! "בראשית ברא (את) אלהים", או - שבאמצעות ה"ראשית" נברא האלהים. ספר הזוהר מזהה את "בראשית" זו עם התורה, ואותה - עם ספירת החכמה, ומבסס זאת על הפסוק במשלי "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח' 22). הוא הולך כך בעקבות בראשית רבא, המציין (פרשה א', א) "ואין ראשית אלא תורה". את "אלהים", מזהה הזוהר עם ספירת הבינה, הנולדת מן החכמה. פסוק הראשית של ספר בראשית ניתן אם כן להיתפס כעוסק בבריאת האלהים, או מעשה הלידה של שמים וארץ, כאשר "בראשית" הוא האב, ו"אלהים" האם

ספר הזוהר, הרואה בתורה גוף שקדם לבריאת העולם, מעין ספר כללים לבריאתו (ראה לעיל פרק ההקדמה), התגלה בעולם בראשית האלף השישי לבריאת העולם. רק באלף השישי לבריאה - כלומר ביום השישי על פי ספירתנו שהוא "יום" בריאת האדם - יכול היה להיעשות השלב הנוסף - הניסיון להתמודד עם דמותו של "אדם קדמון". מן הספר "עץ חיים" של תורת האר"י, עולה התפיסה כי אדם קדמון זה הוא הראשוניות, שיצרה את בראשית (שהיא התורה), והיא שבראה את אלהים, שהוא כלל כוחות הטבע.

מבנה החומש כולו מתאים, במידה מסוימת, לסכימה זאת של חמשת הרבדים: ספר "בראשית" (צירוף מילות "בית" ו"ראש", ראה להלן) הוא ספרו של אדם, כפי שנראה להלן. ספר שמות - הנושא בחובו את סיפורי ההתגלויות הכבירות של האלוהות ביציאת מצרים ומתן תורה - הוא מייצגו של מישור האצילות. ספר ויקרא - אשר בו נקראים ישראל (ובני האדם) לקיים את התורה - הוא במישור הבריאה. ספר "במדבר" - כלומר בדבור האלהי - הוא במישור היצירה, ואילו הספר החותם את החומש - ספר דברים - הוא סכום המצוות והמעשים שיש לעשות לתיקון האדם - ומתייחס, על כן, למישור העשייה.

מעניין ואופייני הוא שחמשת שמות הספרים מהווים יחד משפט משמעותי, המקפל את תמציתם של תהליך בראשית וכל תהליך התיקון: "בראשית שמות, ויקרא במדבר דברים". כלומר: ראשית פעולת האדם היא לקרוא להויה בשמות (בראשית ב' כ') ולצורך זה הוא קורא במדבר, בבריאה שכולה מאמרות אלהים את הדברים המפורשים שאותם יש לעשות.

להלן נדון בשלוש הגרסאות מבחינת עולמות הבריאה, היצירה והעשייה.

1. מעשה בראשית א' - פרשת בראשית בגרסת עולם הבריאה

על הבריאה כמאמר:

בספר בראשית נאמר במפורש ובפשטות שכל הבריאה של ששת הימים נעשתה במאמרות אלהים שמניינם עשרה:

1. "יהי אור".

2. "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".

3. "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה".

4. "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ".

5. "יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ולשנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ".

6. "ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים".

7. "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה".

8. "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ".

9. "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרמשת על-הארץ".

10. "הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה".

מאותם עשרה מאמרות-בראשית, שבעת הראשונים הם "דבור על" של ציווי אובייקטיבי ("אני-לז" בלשונו של בובר), ואילו שלשת האחרונים הם "דבור אל" שיש בו פניה לעצמי ולזולת, בנימה של התייעצות (לשון "אני-אתה").

גם במקורות מאוחרים יותר חוזר רעיון הבריאה במאמר, והבריאה מהדיבר האלהי. "בדבר הויה שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים ל"ג, 6), וכן "לעולם הויה דברך ניצב בשמים" (תהלים קי"ט, 89).

יש הסוברים שבבסיס אמונת הייחוד חייב להיות אל בורא יש מאין ושהבריאה נעשתה ברגע מסוים. בימינו - הסוברים כך ימצאו אישוש לקוסמולוגיה המקראית בתיאוריה הקוסמולוגיות המודרנית בדבר "המפץ הגדול". אך הרמב"ם, למשל, שנטה לשיטת אריסטו על קדמות העולם, טען שאין חשיבות אמונתית להבדל בין בריאה חד-פעמית, לבין בריאה החוזרת ומתארעת כל הזמן.

האדמו"ר הזקן, מייסד תורת חב"ד, סבר בהסתמך על הפסוק לעיל ("לעולם .. דברך נצב", כלומר לשון הווה), שכל הבריאה חוזרת ומתרחשת מידי חלקיק זמן מזערי, בתוקף אותם עשרה מאמרות אלהיים העומדים ניצבים וקיימים לעד. יתר על כן, אותיות המאמרות - על פי תפיסה זו - הם חומר הגלם של כל תופעות העולם והן מתגלגלות בכל אופני השינויים והצירופים ליצור כל דבר ודבר, כדוגמת הדבור והספור האנושי שהם סך כל של צירופי אותיות. (ספר התניא, שער היחוד והאמונה. וראה במיוחד את פירושו של הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) לספר זה).

הניתוח שננתח את סיפור הבריאה הראשון בפרשת בראשית - יתייחס, לכן, למבני האותיות והמלים, בהנחה שצפונות בהן התבניות הקמאיות, המשמשות לכל תהליכי הבריאה וההבראה-תיקון. נבחן את המלים והאותיות כאילו היו מעין נוסחה מתמטית של הוראות לבניית תבניות בנות-קיימא.

למרות המניין הברור של עשרה מאמרים, אמרו חז"ל "בראשית מאמר נמי" (גם "בראשית" הוא מאמר). הבנתנו את אמירתם זו היא כי האותיות והמלים של הפסוק הראשון של ספר בראשית מהווים "מאמר" נסתר המכיל את העקרונות של הבריאה.

(הדבר דומה לנוסחה שעליה מתבססת גיאומטרית הפרקטלים של קבוצת מנדלברוט. זו רק נוסחא קצרצרה:,Z² => Z-a שעניינה תנאי התקיימותן ויציבותן של תולדות כל נקודת ציון במרחב דו- או תלת- מימדי, החוזרות ונכפלות בעצמן ומאבדות כמות ידועה. ברוב המקומות במרחב יתרבו התולדות וישאפו לאינסוף תוך מספר "דורות" , אך מתוך נקודות מסוימות במרחב יישארו התולדות בתוך אזור מוגבל של קיום מוגדר. מתוך חזרה (אינרציה) נמשכת יוצרת הנוסחה מורכבות עשירה - למעשה אינסופית - של "נופים" מורכבים, שבהן מתקיימת יציבות למרות השחזורים הרבים, והצורה הבסיסית של הקבוצה, מעין דמות בודהה מיושב, חוזרת באינסוף עותקים קטנים).

תבניות מספריות בסיפור הבריאה הראשון.

האופנה האחרונה של חיפוש קודים מספריים ודילוגים בתורה הביאה למבול של התחכמויות והיא עלולה להוציא שם רע לרעיון של מספרים שיטתיים ונושאי מסר במקרא. גם מדרשי הגימטראות הם בעיקר שעשועים גרידה, העשויים להוכיח כמעט כל דבר, כפי שאמרו חז"ל: "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות - פרפראות לחכמה" (אבות, ג', י"ח). אולם יש קודים מספריים אותנטיים, אשר היו מקודשים בעליל כבר בעת חיבורם של כתבי הקודש. אסכולות המסתורין הפיתגוראיות, שגם הן נשבעו לשמירת הסוד, הן אולי הקצה הגלוי בעבודתם הנסתרת של הסופרים העתיקים.

"ספר יצירה" (שניתן לראותו כספר פיתגוראי מובהק) מדגיש את ענין הספירה, הספירות והמספרים במעשי בראשית. מחבריהם של ספרי המקרא ועורכיהם נקראו "סופרים" וניתן להניח שהם דקדקו לספור את הפסוקים המלים והאותיות בספריהם. בפרשה הראשונה בספר בראשית, מכל מקום, אנו מוצאים אכן תבניות-בראשית, תבניות ראשוניות שמהן נוצרים עולמות שלמים. ראשית דבר, אנו מוצאים תבנית פרקטלית של הידמות-עצמית (self-similarity) כבר ביחסים של האות הראשונה, המילה הראשונה והפסוק הראשון של פרשת בראשית:

האות ב'ית שבראשית ספר בראשית - הגייתה, צורתה ומשמעותה

על בחירת האות הראשונה של ספר בראשית נכתבו מדרשים רבים. המהר"ל מסביר שהב'ית, שהיא האות השניה באלפבית, מראה על השניות שבבסיס העולם הנברא. פרנץ רוזנצוייג (בספרו "כוכב הגאולה) מסביר שהיא מבטאת את הפירוט (בלשונו Besonders), לעומת ההכללה שבאות הראשונה א'לף (בלשונו Alles).

ההגייה של האות ב'ית היא ההגייה הראשונה של ילד. התינוק לומד בדרך כלל לאמר "אבא" לפני "אמא", למרות שהאם קרובה אליו בהרבה. כך גם הבריאה עצמה - הלידה - מתחילה בבית, לעומת החינוך והאילוף - חלק המצוות בתורה - המתחילים באות א'לף: "אנכי יהו' אלהיך..".

משמעות האות ב'ית היא "בית", וכך גם צורתה. את המילה "בראשית" ניתן לפרק (בין השאר, ראה להלן) לשתי המילים "בית" ו"ראש", זו נתונה בזו. צורת הבי'ית הדגושה הפותחת את ספר בראשית מזכירה גם זרע (הדגש) בתוך רחם (שהוא הבית הראשוני של כל נולד). שתי המשמעויות הללו, לידה ובניה, הן ענייניות כאן. צורת האות ב'ית נדרשה כבר על בריאת העולם, כתהליך לידה מרחם, בו אינך יודע מה קודם למה, מה מלמעלה ומה מלמטה, אלא עליך להגיח החוצה ולהתחיל להתמודד בעולם. המילה השניה, "ברא", (החבויה כבר במילה הקודמת, "ברא - שית" (שש, ראה להלן)) פירושה גם הוצאה החוצה והפרדה, ממש כבלידה.

אך הבריאה של בראשית היא גם של בניה, בנית העולם המסודר - הקוסמוס - והקדמה לבנין המשכן - בית יהוה - בעולם. אין זו רק בריאה בלתי מודעת אלא בניה מתוכננת, "בית" אשר בתוכו "ראש", כלומר מודעות המסומלת בראש האנושי הכדורי.

האות המקבילה לב'ית בשפות האירופאיות (שהכתב שלהן נובע מאותיות הכתב העברי-פיניקי) היא האות B שמשמעותה (במיוחד באנגלית) היא הויה Be, Being. להלן נראה גם כי האות ב'ית מתפקדת בין כלל אותיות הפסוק הראשון, ממש כשם שהדגש מתפקד בתוך צורת האות ב'ית, כהויה או מודעות.

האותיות שבמילה "בראשית"

המילה הראשונה מורכבת משש אותיות, אשר הראשונה שבהן דגושה. המילה "בראשית" נחלקת, כבר אמרנו, לשתי מילים: "ברא - שית", כלומר "ברא שש" (שית בארמית היא שש). זו הפתיחה לבנית העולם בששה ימים. הסמל העתיק לבניה המסודרת - הקוסמוס - היא הקוביה המושלמת, בעלת שש הפאות. תבנית הקוביה מסמלת קדושה הן ביהדות (צורת קודש הקודשים, והתפילין), הן בנצרות (הקוביה של "ירושלים החדשה" בסיום התנ"ך הנוצרי) והן באיסלם (הקעבה).

(במאמרו "משמעותם של המספרים בספר בראשית: פרשנות פיתגוראית ונומרולוגית", מייחד הד"ר מאיר בר-אילן מאוניברסיטת בר-אילן מקום ראשוני למספר 6, בדיוק בשל היותו מסמל בניה מודעת, כי ללבנה או לאבן המסותתת המשמשת לבניה יש שש פאות. לפי ניתוחו, התבנית המספרית הבסיסית במקרא היא בת n + 1, כך שה-7, היום השביעי למעשה בראשית, הוא בעל איכות שונה מזו של ששת ימי המעשה.) הדגש בב'ית הוא הרמז לאלמנט השביעי, למרכז המודע המקנן בתוך הקוביה בת שש הפאות.

הפיתגוראים ראו במספר שש "מספר מושלם" מכיוון שסכום המספרים שהוא נחלק בהם (1, 2 ו-3) שווה למספר עצמו, ונראה שגם מחבר ספר בראשית רצה להתחיל את הבריאה במספר מושלם שכזה.

האותיות שבפסוק הראשון בספר בראשית

בפסוק הראשון יש 7 מילים (ובלשון חז"ל "תיבות") ובהן 28 אותיות. בלשון ספר יצירה אלו 7 "בתים" הבנויים מ-28 "אבנים".

לטענתנו, שני המספרים הללו אינם מספרים אקראיים, אלא מכוונים ביותר. שבע התיבות מתאימות ודאי לתבנית שבעת ימי הבריאה, המפורטים בסיפור הבריאה הראשון, הנובע מפסוק זה. אך יש טעם גם לציין כי המספר 28 הוא "המספר המושלם" השני (הפיתגוראים הכירו רק שני מספרים מושלמים אלו). 28 נחלק ב-1, 2, 4, 7 ו-14, אשר סכומם הוא 28. יתר על כן, שני מספרים אלו, 6 כנגד אותיות המילה הראשונה, ו28- כנגד אותיות הפסוק הראשון בספר בראשית, מהווים את סכום המספרים הראשוניים 3 ו-7 . כך 1+2+3 = 6, ואילו 1+2+3+4+5+6+7 = 28. לכן ראוי להתחיל את סיפור הבריאה של הבורא המושלם, באותם שני מספרים מושלמים.

המספר 28 מופיע, למשל, במניין כ"ח העתים - עת ללדת ועת למות וכו' (קהלת ג' ב') - המנויות גם הן בשבעה פסוקים. הגלגל של 28 חלוקות מקובל בשיטות אזוטריות שונות ומהווה ייצוג של החודש הסכמטי: ארבעה שבועות = 28 יום. בדיאגרמות צופיות רבות, כולל בכיפה שבמסגד אל-אקצה שבהר הבית, מופיע מוטיב הגלגל המורכב מ-28.

בימינו התפרסם מבנה של גלגל מזלות בן 28 קטעים, "דיאגרמת ירושלים של מעלה" שחקר ג'והן מישל ¹. מישל טוען כי רוב המונומנטים הקדומים בעולם, כמו הפירמידה הגדולה והמקדש הניאוליטי של סטונהנג' שבאנגליה ועוד ועוד, מבוססים על הפרופורציות של דיאגרמה זו. דיאגרמה זו מראה, קודם כל, את תמונת חניית השבטים מסביב למשכן. לא בכדי מקופלת תבנית זו, המתאימה למשכן ולמקדש לעתיד, כפי שנראה בסיום דיוננו בספר בראשית, כבר במשפט הראשון של בראשית.

[הצגת הדיאגרמה של ג'והן מישל]

המספרים 28 ו-27.

ראינו כבר את היחס שבין המספרים שש ושבע. יחס מעין זה קיים גם בין ה-28 לבין המספר הקרוב אליו: 27. ניתן לחלק את 28 האותיות של הפסוק הראשון ב"בראשית" לשתי קבוצות - האות הראשונה, הב'ית הדגושה שדנו בה לעיל, ושאר 27 האותיות.

ראינו כבר את המספר 6, המייצג קוביה מקודשת כסמל לקוסמוס, החלק המסודר והמבונה של היקום. המספר 27 הוא קוביה של שלוש בחזקה השלישית. 27 קוביות שוות בונות יחדיו קוביה גדולה שלמה, שכל אחת מצלעותיה היא בת שלוש יחידות. בלשון ספר יצירה, 27 האותיות הן "אבנים" היוצרות יחד את ה"בית" המרובע, הקוביה או הכעבה.

כפי שהראנו את הדגש המקנן בתוך אות הב'ית - הבית, כך ניתן לראות את האות ב' עצמה כמייצגת את התודעה או ההויה - Being - המקננת בתוך הקוביה בת 27 האבנים-אותיות. ראוי גם לציין כי אף על פי שאנו אמונים לייחס לאלף בית העברי 22 אותיות, וכך מתייחס אליהן גם "ספר יצירה", יש באלף-בית העברי בעצם 27 אותיות - 22 אותיות רגילות ו5- אותיות סופיות. לכן הקוביה הגדולה יכולה להיראות כמשכן של 27 האותיות שבשפה העברית, ומעבר התודעה ביניהן יוצר את סדרות האותיות המהוות את המאמרים השונים שניתן לבטא בשפה העברית - כולל מאמרות בראשית. קיימת גם מסורת, על פיה הלוחות שבארון הברית היו בעצם שתי קוביות אבן, אמה מעוקבת כל אחת, שעליהן הופיעו באורח פלא אותיות עשרת הדיברות.

(יש מספר נוסף המתייחס למספרים לעיל, והוא המספר 26, הקשור בגימטריה של "שם הויה" ובמספר המשמעותי 13. אולם הוא אינו מופיע בספור הבריאה הראשון, המיוחס לשם "אלהים", אלא לסיפור השני, המיוחס לשם הויה, ונדון בו שם).

נוכל לכן לסכם סיכום ביניים ולציין כי סיפור הבריאה הגלוי מכיל גם משל מספרי נסתר (נסתר לפחות לגבי הדורות ששכחו את הקוד) של בריאה ויצירה שלמה. אך הקודים המספריים שבפרשה אינם מתמצים במספרי אותיות ומילים, אלא גם במספר חזרתן של מילות המפתח בסיפור.

המספרים 10 ו-32 בפרשת בראשית

בקטע הבריאה הכולל את עשרת המאמרות (כלומר ששת ימי הבריאה) מופיע השם "אלהים" שלושים ושתיים פעמים, עד לסיכום: "וירא אלהים את כל-אשר עשה והנה טוב מאד.." (בהמשך, יופיע המונח אלהים עוד שלוש פעמים, בפסקה העוסקת בהכרזה על השבת). יש לנו - אם כן - תבנית ‘ מילולית, המורכבת מעשרה (מאמרות) ומשלושים ושתיים (הופעות אלהים). בתבנית זו עוסק בפרוטרוט ספר היצירה - הקדום שבספרי הקבלה* - וזו לשונו:

"בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חקק יה... וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר בסופר וסיפור. עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתיים אותיות.." (ס' יצירה, פרק א' מאמרים א', ב').

תבנית עשר הספירות היא אולי התבנית הבסיסית הכללית (והנסתרת) של ההויה, הבריאה, האדם ועולם התיקון, ומרבית המקובלים עסקו בה לרוב. (נציין מהם את "ספר הבהיר", "שערי אורה" ליוסף ג'יקטילה וכמובן את ספר הזוהר. מאז פרסומם מקובל לראות בעשר הספירות את תמצית תורת הסוד היהודית). אין לכן צורך להסבירה כאן, אך נעלה היבט אחד החשוב להבנת התגשמותם של מעשי בראשית בימינו, ואשר עליו עוד לא נתנו המפרשים את דעתם.

תבנית-בראשית העשרונית, הבונה את אילן הספירות, תביא אותנו למערכת המורכבת של 10¹⁰. זאת בהנחה, שכל ספירה מורכבת ממכפלת עשר של הספירה שתחתיה, (ובלשון אחרת, שלעשרת מאמרות-בראשית יש מבנה פרקטלי, וכל אחד מהם מורכב גם הוא בתבנית העשרונית, כך שכל מאמר-בריאה מרבה את האפשרויות פי עשרה), סה"כ: עשרה בליון.

על פי תיאוריה שפיתח החוקר האנגלי פיטר ראסל, בספרו "המוח הגלובלי"⁽²⁾ , עשר בחזקת עשר הוא בדיוק מספר היחידות הנחוץ למערכת, כדי שתוכל לצמוח למערכת מורכבת לאין שיעור, המאפשרת הופעה של תופעות מפותחות יותר וחדשות בתכלית. זהו, למשל, מספר האטומים הממוצע בתא חי, וזהו למשל מספר תאי העצב בקורטקס - החלק ה"חושב" או חלק המודעות - שבמוח האנושי. סדר גודל זה - 10 על 10 - מתייחס גם למספר הכוכבים שמונה הגלקסיה אליה אנו משתייכים - גלקסיית שביל החלב - וכך היא גם ההערכה של מספר הגלקסיות ביקום. ראסל טוען כי האנושות על פני כדור הארץ עתידה להיעצר ולהתייצב על אוכלוסייה של כעשרה בליון, שתאפשר מבחינה כמותית, מעבר לסף חדש של ארגון כלל אנושי, אשר יפעל כיצור אחד, בעל תודעת-על, ממש כפי שהמוח הוא מארגן העל של הנוירונים שמהם הוא נוצר.

גם הפילוסוף אנגלס, שותפו של מרקס, ניסה לקבוע כלל היסטורי, על פיו כמות הופכת לאיכות, בשלבי מעבר בהתפתחות היסטורית-חברתית. יותר פועלים - טען - עשויים להביא לסף של איכויות חדשות. ראסל קורא ליצור-על זה, המורכב מכ-10 מליארד יצורי אנוש הקשורים-יחד, בשם "המוח הגלובלי". אולם אנו נוכל לקרוא ליצור זה פשוט "אדם", זה הנוצר והולך לקראת סוף האלף השישי על פי הלוח היהודי, תאריך שיחול בשנת 2240 למניין האזרחי.

שלושים ושתיים נתיבות הפליאה

למרות המדרש המקובל של ספר יצירה, נראה כי המספר 32 "נתיבות הפליאה" אינו רק סכום העשרה ו-22 האותיות, אלא הוא גם מהות שלמה ומשמעותית בפני עצמה. גם פירושים מסורתיים לספר יצירה המפרשים את "32 נתיבות החכמה" כסוגי "שכלים" שונים (כמו פירוש הראב"ד לספר יצירה, ומאכזבים ככל שהם) אינם עושים אבחנה פנימית של 10 ו-22.

מבחינה מספרית טהורה, 32 הוא 2 בחזקה החמישית. בראשית דיוננו זה סקרנו את התבנית המחומשת של ספרי החומש ושל "העולמות" בתורת הקבלה המאוחרת. אם נאמר שהספרה 2, כמו האות ב'ית שדנו בה כבר, היא סמל לחלוקה ואבחנה, הרי שהמספר 32 יתאים לייצג את מרחב האבחנות המתהוות במעבר בין חמישה עולמות. כבר בעולם הנסתר של "אדם קדמון" יש אבחנה מסוימת (שסימלה הוא האות ב'ית בתחילת ספר בראשית), שאחרת לא ניתן לדבר עליו כעל "עולם" המכיל מרכיבים. אבחנה ראשונית זו מתפרטת בעולם שתחתיו (עולם האצילות) לאבחנות נוספות. האבחנות הללו עוברות בעולם שמתחתיו (עולם הבריאה) אבחנות נוספות, וחוזר חלילה בעולם היצירה ובעולם העשייה, הגלוי במידה רבה לעינינו, יש כבר 32 סוגי אבחנות. המספר 32 קשור בחכמה, מכיוון שחכמה היא אכן להבחין בקיומן של האבחנות - כמו גם באפשרות לבטלן ולהחזירן למצב של אחדות.

הזכרנו כבר כי מייצג אחד לעיקרון המתבטא במספר 28 נמצא בעולמנו זה בכיפה של מסגד אל-אקצה שבהר הבית. מעניין אולי עוד יותר שהמייצג המרהיב ביותר של העיקרון המתבטא במספר 32 נמצא גם הוא בהר הבית - בתבנית המפוארת של תקרת כיפת הסלע עצמה. סביר להניח שהמוסלמים של היום אינם מודעים למשמעויות הללו (כפי שגם היהודים כיום אינם מודעים למלוא המשמעויות של המספרים והתבניות שבתורה), אך יתכן מאוד (ויש לכך אישורים ממקורות נוספים) שהאומנים-המתכננים הצופיים של ההיכלות שבהר הבית נמנו עם הכיתות העתיקות של "בונים חפשיים" ובעלי סוד (כמו החבורות של הפיתגוראים ושל המקובלים), אשר למדו את סודות מקדש שלמה והמשכן, ואשר חפצו להיות בעלי רוח החכמה כמו בצלאל, ש"היה יודע לצרף את האותיות מהן נוצרו שמיים וארץ" (בבלי, מסכת ברכות נ"ה, ע"א). מכל מקום, מעניין לציין כי באזור המקודש בירושלים נמצאים גם כיום מייצגים מובהקים (אף אם בלתי מוכרים) לסודות בראשית והמקדש.

תבנית התריסר המקופלת בפרשת בראשית

תבנית עשרת המאמרות ועשר הספירות היא ודאי התבנית הנסתרת המוכרת של ההויה, הבריאה, האדם ועולם התיקון, ועוד נזכירנה ונשתמש בה גם אנו הרבה בהמשך. אולם יש עוד תבנית נסתרת, המקופלת כבר בפסוק הראשון בבראשית והיא נפרשת ומתפרשת בהמשך ספר בראשית בסיפור בני יעקב ויסוד השבטים, ובהמשך המקרא באופן בו חנו השבטים מסביב למשכן ובחלוקת הארץ לנחלאות, והיא תבנית התריסר.

מאלף לגלות כי ספר יצירה, אשר העלה לראשונה במפורש את עניין "עשר הספירות", אינו עוסק במניינים של עשר, אלא מעדיף מניינים של 3, של 7 ובעיקר של תריסר. אנו יודעים כי התריסר כחלוקה של גלגל המזלות היה מקובל מאוד בעולם העתיק וגם בישראל, ועדות לכך מצויה ברצפות הפסיפס אשר בבתי הכנסת מתקופת בית שני ואילך וההמנונות למזלות אשר שימשו כנראה באותם בתי כנסת.

לכן מפתיע למצוא כי התריסר אינו נזכר במפורש בסיפור הבריאה (וניתן אפילו לחשוד שהוא מוחבא במכוון, כדי שלא לתת משנה תוקף לפולחני הכוכבים והמזלות שרווחו בעולם העתיק). אך אין ספק שהוא מרומז. אם נקבל כי סיפור הבריאה-בששה-ימים בא לאשש את תפיסת הקוסמוס כקוביה, הרי הגיאומטריה המרחבית האלמנטרית תראה לנו כי לכל קוביה בת שש הפיאות יש תריסר צלעות. בעוד שהקוביה המושגית נבנית משש הפאות, קוביה ממשית מסותתת או נבנית מחומר קיים. כאשר בונים את הקוביה בפועל, הבניה היא באמצעות הצבת שתים-עשרה צלעות. גם בספר בראשית יש צורך בהולדת השבטים והצבתם עלי אדמות לצורך הגשמת התכנית האלהית, המתבטאת בתבנית ששת ימי בראשית.

תבנית השבעה וספר הזוהר

כפי שהראינו בניתוח לעיל, יש 7 מלים בפסוק הראשון, 7 פסקאות בסיפור הראשון - כנגד שבעת ימי בראשית.

כמובן שתבנית השבעה היא, קודם כל, תבנית שבעת ימי הבריאה ו"שבע ספירות הבניין". ספר הזוהר משווה את הימים למערך הספירות של הקבלה. שבע הספירות התחתונות, שמות רובן נובעים מאמרתו של דוד (דברי הימים א' פרק כט', יא') "לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי-כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה....".

מדרש הזוהר לפרשת בראשית בונה את ההקבלה בין שבעת ימי בראשית לבין שבע הספירות התחתונות, "ספירות הבניין", בפירוט רב. הזוהר מתעכב, כאמור, על המילה הראשונה - "בראשית" - ומתרגמה לארמית: "ברא שית" - או בעברית: "ברא שש". כלומר: בראשית נבראה תבנית שש ספירות הבניין, שבעזרתן נברא העולם בששה שלבים.

כבר התלמוד התייחס במקומות שונים לרעיון בדבר "אותיות בריאה". כאמור, מסופר בתלמוד "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (בבלי, מסכת ברכות נ"ה, ע"א). רבי עקיבא התפרסם כמי שדרש כל אות ואות שבתורה. אך רק כאלף שנה אחר כך ניסו המקובלים בכלל, והזוהר וספיחיו בפרט, ליצור סכמה מדעית שלמה, לפרש כל מילה וכל אות בסיפור בראשית, ולהראות כיצד מקופלות בהן ההוראות הבסיסיות לבנין העולמות.

את המילה "אלהים" רואה הזוהר כצירוף דינמי של "מי" ושל "אלה", בהתאם לפסוק (ישעיהו מ', 2) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". הזוהר מפרט ומציג את הבריאה כתהליך דינמי בתוך "אלהים", תהליך שבו "מי" ברא - כלומר הוציא החוצה - את "אלה". המניין הגימטרי של אותיות "אלה" הוא שלושים ושש, כלומר שש בריבוע, מה שמאשש את זיהוי ה"אלה" עם שש "ספירות הבנין" הנגלות, ועם ששת ימי בראשית. כל יום בריאה - יש לו יסוד מקביל בספירות: יום אחד של הבריאה = חסד. יום שני = גבורה. יום שלישי=תפארת, יום רביעי=נצח, יום חמישי - הוד ויום ששי - יסוד. אלו הספירות הנגלות. אמנם אין אנו נוטים להסתמך על גימטריות בפרושנו, אולם במקרה כזה, של שימוש במספרים פשוטים וריבועיהם, נראה לנו שהגימטריה מבוססת על התבניות הנומריות האותנטיות של המקרא.

"מי", לעומת זאת, קשור עם המספר 50 (ערכו הגימטרי) - מספר הקשור בקבלה עם מושג "חמישים שערי הבינה". המספר 50 מצוי בהמשך במקרא במפורש, הן בעניין שנות היובל והן בספירת ימי העומר. הוא מורכב שם מארבעים ותשעה הימים של שבעה שבועות (כשם שהמספר 36 הוא שש ששיות) ומיום אחד נוסף. נוכל לכן להבין את המשמעות המקופלת במדרש זה על משמעות המושג "אלהים" כמכיל את הנגלה והנסתר כאחד. שש השישיות של העולם הנוצר נובעות מתוך שבע השביעיות הנסתרות שבסוד השבת ושל האחד והיחיד שמעל לכל. (האגדה מספרת כי למשה התגלו "מ"ט (49) שערי בינה", אך השער ה-50, הסתום, נסתר גם ממנו). כלומר, אותה תבנית גיאומטרית שראינו במילה "בראשית" קיימת גם במילה "אלהים", כמכלול חוקי הטבע הבנויים כריבוע (6x6) של "אלה" הנגלים המקננים בתוך הרבוע (7x7) של ה"מי" הנסתר - ואילו האחד, הנסתר עוד יותר, מתחבר לכולם. במובן זה יש ל"אלהים" מבנה או תבנית של שלוש רמות, תבנית הקשורה במושג "צלם אלהים" שבו נברא האדם.

תהליך הבריאה הוא מעגלי: הבריאה היא התפצלות של המי (הסתום) מן האלה (הניתנים לזיהוי). במהלכה מופרשות ה"אלה" מן ה"מי", נופלות, ומתממשות (נגלות) לשמיים וארץ. ה"מי" - הבורא - נותר נסתר. היכולת שלהם לשוב ולהתאחד נעוצה בתשובה לשאלה "מי ברא אלה". בעצם היכולת להשיג בתודעה את האלהים האחד - הם שבים ומתחברים. תהליך תיקון האלוהות, השבת "אלהים" לקדמותו, נעוץ בהשגת המודעות לבורא, ובהתגשמות התשובה לשאלה "מי ברא אלה".

זיהוי בראשית עם "בית" וראש" יוצר מסגרת הכוללת את התנ"ך כולו. התנ"ך נחתם בהצהרת כורש (לו קרא הנביא (ישעיה מה 1) "כורש משיחו") בסוף ספר דברי הימים: "כל ממלכות הארץ נתן לי הויה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות-לו בית בירושלם. מי-בכם מכל-עמו יהוה אלהיו עמו ויעל". "בית אלהים" נמצא אפוא הן בחביונן של שלש המלים הראשונות בתנ"ך, והן בפסוק המסיים אותו. קריאה מעשית אחרונה זו חותמת את תכלית בריאת שמים וארץ.

[תמונת הפסוק הראשון בבראשית כ"בית אלהים".]

כלומר - ניתן לראות את התורה כולה כאילו לא נתנה אלא כדי ללמד תורת בנין בית יהוה. ואכן, גם אם נבדוק בדיקה כמותית נגלה כי בעוד שלתיאור כל מעשי בראשית, בריאת השמים והארץ, כל צבאם והאדם בתוכם, אין התורה מייחדת אלא 34 פסוקים, (ובגרסא המצמצמת, עד פרשת "ויכולו השמים והארץ", רק 31 פסוקים), הנה הקמתו של המשכן, מבנה עראי, מעשה ידי אדם, מתואר לפרטיו לאורך 256 פסוקים העוסקים בתכנית המשכן, תכנונו ובנייתו, ועוד 75 פסוקים על תכנון בגדי הכהונה והכנתם. [**]

כלומר מבחינת התורה - הקמת המשכן, שהוא הפרוטוטיפ של "הבית בירושלם אשר ביהודה", חשובה פי שבעה ויותר (או בגרסא אחרת: פי עשרה) מבריאת השמים והארץ וכל צבאם. התורה המתחילה ב"בראשית", המהווה כפי שראינו "בית" ל"ראש", ממשיכה לברר למעשה את התנאים הנחוצים להשלמת בריאת העולם בבניית ה"בית" לשכן את ה"ראש" האלהי, את שכינת יהוה, בעולם.

חז"ל עמדו על כך שהקמת המשכן נעשתה באותה תבנית שבה נבראו שמים וארץ [מראה מקום וציטוט].

כשם שסיפור בראשית חוזר בשלוש גרסאות שונות (ראה להלן, פרק ג'), כך גם תיאור הקמת המשכן מפורט פירוט רב שלוש פעמים: פעם ראשונה בתיאור שמתאר הויה למשה - המתאים למישור הבריאה וההתגלות, פעם שניה בתיאור שנתן משה לבצלאל - המתאים למישור היצירה, ופעם נוספת בעת הבניה עצמה - כלומר ברובד העשייה. עתה - משעמדנו על ההקבלה בתבניות - נוכל לשוב לסיפורי הבריאה.

סיפור הבריאה הראשון נחתם בתכלית, שהיא עניין השבת - ובקבלה ספירת המלכות - "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו, כי-בו שבת מכל-מלאכתו אשר-ברא אלהים לעשות". את המושג "שבת" יש להבין גם כלשון תשובה והשבה - תשובה לשאלה של משמעות הקיום האנושי, להשיב את העולם לבוראו, להכין את הבית ולקדש את העולם.

2. מעשה בראשית ב' - פרשת בראשית בגירסת עולם היצירה.

יצירה ויצריות - פירוש עניין עץ הדעת, וגורל האדם והאדמה.

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים.. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה.. ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה.." (בראשית ב': ד',ז', י"ט).

הנה לפנינו סיפור הבריאה מס. 2, שהוא שונה בתכלית מן הסיפור הראשון. לא רק שונה, אלא הפוך: אדם נוצר ביום עשות היוצר ארץ ושמיים, בטרם יצר את שיח השדה, או את החיות. לא עוד סיפור הבריאה הקדומה והאובייקטיבית, אלא סיפור היצירה, סיפור דרמטי שבו האדם ויצריו במרכז. זהו גם סיפור של מתן צורות ויצירת שמות.

יהוה - יוצר בראשית

אולם לא רק סדר הבריאה התהפך, אלא אפילו הגיבור הראשי, היוצר או הבורא עצמו, מכונה כאן יהוה אלהים. לא עוד אלהים. יש חוקרי מקרא שראו בכך עריכה מרושלת של הדברים, שתיים או שלוש מסורות שנשתמרו. אחדים מהם רואים בכך עקבות מחבר - או אף מחברת - שונה⁽²⁾. אבל אנחנו איננו מקבלים טעון פשטני זה כדי להסביר את העושר והעומק שבסיפור בראשית, ומחפשים שיטה שממנה מתחייב השינוי.

נשוב אפוא לפסוק בישעיהו מ"ג, ז': "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", ולטיעון שהעולם נוצר ברבדים שונים. מכאן שעד עתה דן הכתוב בעולם הבריאה, שהוא עולם של חוקים (מתמטים מבניים), ואילו עתה הוא מתפנה לדון בעולם היצירה, שהוא עניין היצירה והיצר.

הנה, בניגוד למילים הפותחות "בראשית ברא", עתה לפנינו "וייצר יהוה אלהים את האדם.. ויצר.. כל חית השדה.."

לכן מתחייב גם שינוי שמו של הבורא היוצר – יהוה - שם שניתן לקרוא בו. כי איך יקרא האדם לבוראו, כשהוא פונה אליו: אלהים - שהוא בלשון רבים? שמשמעותו נסתרת (אותיות מי אלה)? אלהים, כפי שכבר הסברנו לעיל הוא הרבה כוחות שונים, 32 נתיבי בינה. או - על פי מניין אותיותיו בגימטריא -הטבע. וכי יזעק האדם אל הטבע?

אבל יהוה היא צורת תקשורת טיפוסית. לפי הספר "תורה אור" של הרש"ז מליאדי (אדמו"ר הזקן של חב"ד) היוד - היא צמצום, התמקדות בנקודה אותה רוצה המתקשר להעביר לזולת, הא - היא בנייתה והרחבתה של הנקודה הנבחרת עד הבהרה, וו - הוא צינור התקשורת דרכו מועבר המידע, והא נוספת - היא בניית המידע אצל המתוקשר.

דרך אחרת היא להתייחס למשמעות השם כפשוטו - ישות, הויה - שצורתו מסמנת את פעולת ההתהוות והגורם לה. שלוש פעמים אותיות "יהוה" הן המרכיבות "היה, הווה ויהיה", ומייצגות את שלושתם יחד, הליך נצחי הנמצא מעבר לזמן ושהזמן שקוף לחלוטין עבורו.

שם הויה הוא השם המופיע עם עניין גן העדן והקיום האידיאלי של ישראל בחזקת "עם יודעי שמך". אולם במשך דורות הגלות צמחה רתיעה עצומה מהתייחסות לשם, ומבלי משים צמחה מערכת שלמה של שמות זרים (הנשמעים ככינוי גנאי [a]) "המצליחה" להשכיח מהיהודי את חווית הכרת אלוהיו - וזהו אולי הגירוש האמיתי מגן העדן שבימינו.

הרתיעה מ"הגיית שם הויה באותיותיו" מבוססת אולי על הכרה נכונה, שלא ניתן, בעצם, להגות את השם ברמתו האמיתית. זהו שם המורכב מתנועות ללא עיצורים, משלוש האותיות העדינות ביותר באלף-בית העברי, המשמשות לציון העתיד, שטרם התחולל. שם זה מהווה ייצוג מושלם של תהליך היצירה, שבו "הדברים" עוברים מתחום המחשבה האילמת לאותיות המבוטאות של הדיבור והעשייה. התיאור "ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", נכון גם לגבי השם הקדוש של ארבע האותיות.

כשאותיות השם מתגשמות, גם הוא מתגשם במציאות לארבע משמעויות-בראשית חשובות, שמהן נוצר ומתקיים כל העולם:

1) הויה והיווי. כאמור - היה הווה ויהיה. המהווים את האדם החדש.

2) יהב, או תאווה. "נתאווה הקב"הּ לשכון בתחתונים", ועל כן יצר עולם.

3) אהבה, שבלעדיה ודאי שאין העולם מתקיים. (המקובל ר' אברהם אבולעפיה ניבא שלקראת הגאולה יתגלה שם קודש חשוב - אהוי. ניתן לקשר שם נבואי זה עם הגיית "אהבי").

4) חוויה, נוכחות האל בחיים ובעשייה.

דווקא בסיפור הראשון, כאשר היוצר הוא מחוסר שם אישי, הוא קורא שמות ליצירותיו (שש פעמים): "ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה.. ויקרא אלהים לרקיע שמים.. ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים.." (בראשית א', ד'-ט'), וכן: "..נעשה אדם". ואילו בהופעתו הפרסונלית, הוא מניח את מלאכת קריאת השמות לאדם. .האדם הוא שימלא את העולם בידיעה, ובדמיון.

על המשמעות הגימטרית-גיאומטרית של "שם הויה"

המקובלים עסקו בלי חשך במשמעות המספרית שיש לערכו הגימטרי של שם הויה, כלומר המספר 26. בקבלה המאוחרת של האר"י הקדוש ושל חיים ויטל מופיעות הגימטריות של שם הויה במילוי צירופי אותיותיו השונים (שם ע"ב (72), ס"ג (63), ב"ן (52) ומ"ה (45).) יתכן שעיסוק עצום זה בשם אינו אלא פיצוי מה לרתיעה היהודית מהשימוש בו כשמו והגייתו[b], ועדיין שאלה היא - האם יש למספרים אלו משמעות מבחינת המקרא עצמו.

ברור שהמספר 13 (26 = 13 x 2) הוא משמעותי במקרא (ושימושיו הגימטריים ל"אהבה" ו"אחד" גם הם ודאי יפים). העובדה (או המקרה?) שערכם המספרי של שמות האבות מהווים כפולות של 26 בטור יורד, למשל, אומרת דרשני (יצחק 208 = 26 x 8; יעקב 182 = 26 x 7; יוסף 156 = 26 x 6). אך גישתנו מייחסת ערך מהותי לגימטריה רק כאשר היא מכילה גם מסר גיאומטרי. המשמעות הגיאומטרית- סימבולית של המספר 26 היא הקשר שלה עם המספר 27, הקובייתי. הוא מתייחס ל27- ביחס של n-1. כלומר, מהנקודה המרכזית בקוביה, נוכל לראות את המרחב התלת-ממדי, מעשרים ושישה כיווניו: 6 פאות בכיוונים של מעלה, מטה, ימין, שמאל, קדימה, ואחורה; 12 מקצועות בכיוונים מורכבים (כגון מעלה-קדימה, שמאלה-מטה, וכו'); ו8- פינות בכיוונים מורכבי-שלושה (כגון קדימה-מעלה-ימינה, קדימה-מטה-שמאלה, וכו'). אותם ששה כיוונים וצירופיהם הם בעלי משמעות סמלית של יחס האדם (הנמצא בגוף פיזי) לזולתו ו/או סביבתו. המספר 26 מייצג, אפוא, את כלל התייחסויותינו לזולתנו ולסובב אותנו, ומאפשר את סיכום תיקון יחסינו בכל אחד מסוגי היחסים המשמעותיים לאדם. ההכרה המלאה של האלוהות בעולם פירושה הכרת האינסופיות שמעבר למגבלות האופפות את האדם בכל עשרים וששת הכיוונים המשמעותיים.

משמעות שמותיהם של גיבורי הדרמה סביב עץ הדעת

נתייחס לשמותיהם של שלושת גיבורי סיפור בריאה ב', סיפור היצירה, הוא סיפור גן העדן: נחש, חוה ואדם. שלושתם מסמלים אופנים של ידיעה, והם נבחנים, לכן בהכרח, בעץ הדעת.

הנחש - עניינו הוא ניחוש. הוא מפתח תיאוריות לרוב, ומבקש לאמת אותן, אבל לא מעונין לנסות ולהתנסות בעצמו. הוא משער מדוע נאסרה האכילה מעץ הדעת, הוא מנחש מה יקרה לאוכל ממנו, אבל מעדיף להישאר מחוץ לתמונה ולא להשתנות בעצמו. את החוויה הוא משאיר לחוה, שמעדיפה לחיות ולחוות בעצמה.

אדם הוא מצב ביניים בין השניים. הוא מדמה לעצמו את החוויה, אבל מצטרף אליה רק כשלוחצים עליו. לכאורה, אין הבדל גדול בין ניחוש ודמיון, אולם למעשה יש כאן הבדל איכותי רב. האדם, שנוצר אמנם מהאדמה הדוממת, נוצר גם בדמיון ליוצרו - מחד גיסא, שאיפת האלוהים היא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומאידך גיסא שאיפת האדם היא "אדמה לעליון" (ישעיה יד 14). תבנית האדם השלמה היא תבנית אילן הספירות (ראה הפרק הקודם) שהיא גם תבנית התורה-עץ החיים על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, בגשמיות וברוחניות.

הנחש, שאיננו רוצה להשתנות - נענש בהשתנות. היה זקוף, אבל נידון לילך על גחונו. (ובעניין זה - הערת אגב: היום ידוע לנו, בעקבות מחקרים על דינוזאורים קדמונים, כי הזוחלים - שהנחש נמנה עימהם - אכן היו בעלי רגליים וקומה זקופה, והנחשים ששרדו מהם, אכן איבדו את רגליהם).

מעניין לא פחות - מצבם הפגיע המשותף - של שלושת הגיבורים הללו: המפרשים המסורתיים מעדיפים להתייחס למושג "ערום" בהקשרו של הנחש, כמבטא פיקחות ועורמה. אבל הנחש הוא כידוע גם היצור היחיד המתנשל מעורו, ונותר בעונות מסוימות עירום ופגיע (והוא מודע לכך). אדם וחוה לא חשו עירומים בטרם אכלו מפרי העץ, אבל בעקבות ההתנסות באה הידיעה. כלומר: הנחש הצליח להפוך אותם לעירומים כמוהו.

שלושתם נציגיו של עולם אלטרנטיבי - עולם גן העדן.

אנו עוסקים, כזכור, בעולם היצירה. ביטויו היפה של עולם היצירה הוא המקום שמכונה גן עדן, היוצר תמונה אינטואיטיבית מאד, כזו שמדברת אל כל אדם. כולנו תופסים גן יפה, מלא עצים, כדבר רצוי. בתרגום לשפות אחרות מכונה גן העדן פרדייס, מן המילה הפרסית - שנקלטה גם בשפה העברית - פרדס. המילה פרדס מופיעה בחלקו האחרון והמאוחר של התנ"ך, בכתובים. כך, למשל, מתוארת האהובה בשיר השירים (ד, 13) כ"פרדס רימונים", משורר קהלת מתאר את העושר האולטימטיבי בעזרת הפרדס: "הגדלתי מעשי.. עשיתי לי גנות ופרדסים.."

בתלמוד ניתקל שוב בפרדס, בארבעה החכמים שנכנסו לתוכו ובקורות אותם. חכמי ימי הביניים, יתרגמו זאת כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד, אולם נראה כי הכוונה⁽⁴⁾ הייתה דווקא למשמעות המקורית, לגן העדן (הנתפש כדודש הקדשים במקדש), למעבר דרך הכרובים ולהט החרב המתהפכת (ג, 24) על סכנותיה, לכניסה לעץ החיים.

דימוי הגן האידיאלי טבוע אם כן עמוק בהוויה האנושית (משהו מעין גן הד.נ.א. בהיפוך אותיות). לא בכדי מתגברת היום - סוף האלף השישי על פי ספירתנו, משמע: סוף היום השישי לבריאה, יום בריאת האדם והפקדתו על הגן - המודעות האקולוגית, הנוסטלגיה החזקה לחזרה אל הטבע ואל הגן. אך יש לזכור, אדם לא הוכנס לגן העדן לצורכי תענוג, אלא "לעבדה ולשמרה" (ב, 15). כלומר: לו צלחה משימתו הראשונה של אדם, אילו השכיל לשמור את האקוסיסטמה לא נגועה מלכתחילה - לא היה עליו להפר את האיזון עוד יותר, בעזרת פיתוח החקלאות.

חשוב לזכור: על פי תפיסת המקרא - הגן עדיין עומד, הדרך אליו ולעץ החיים שבתוכו אפשרית, ולכן היה צורך להציב את "הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים", כדי להקשות על המבקש לשוב אל הגן, שלא יוכל אדם לשוב אליו כל אימת שיחפוץ. ומיום שחרב בית המקדש, ונעלמו הכרובים שעל הארון - הכניסה מחדש קשה ומסוכנת פי כמה, ויעיד ניסיונם של אותם ארבעה חכמים.

על הטופולוגיה של גן העדן.

מן הגן יוצא נהר, ומתפצל לארבעה: הפישון, הגיחון, החידקל והפרת. הבה ננסה לבדוק מהם ארבעת הנהרות הללו. לגבי החידקל והפרת - אין ספק שהכוונה היא לאותם נהרות הנושאים שמות אלו עד היום. מוצאם בהרי הטורוס הפנימיים שבטורקיה, שם הם נפרדים, ושבים ומתאחדים מעט צפונה מבצרה, כדי לזרום יחד אל המפרץ הפרסי. לגבי הגיחון והפישון אין המשכיות שמית, מה גם שמקור המים היחיד ששימר את השם גיחון, הוא המעיין הגח שסביבו התפתחה ירושלים. אלא שזהו מעיין זעיר, ביחס למקורות המים אדירי ההשפעה של הפרת והחידקל (יש אמנם נבואה החוזה כי בעתיד יצא נהר גדול מן המקדש בירושלים). יש לבחון, על כן, את הרמזים הנוספים שנותן המקרא ביחס לאזור הזרימה - הפישון "הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב", ואילו הגיחון "הוא הסובב את ארץ כוש". מכאן מסיק רש"י שהכוונה היא לנילוס, הלבן והכחול, המתפצלים במזרח אפריקה, באתיופיה דהיום, ושבים ומתאחדים ליד חרטום, לזרום יחד אל הים התיכון.

לפנינו אפוא בדיוק אותם ארבעה נהרות שנתנו חיים לארצות הסהר הפורה, שאפשרו את קיומו והתיישבותו של האדם מקדם. לא בכדי כשהחליט לוט להשתקע בכיכר הירדן המלאה מים, הוא השווה את מימיה למימי הנילוס: "כגן ה', כארץ מצרים".

בקוראנו את הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד לארבעה ראשים", אנו משערים אינטואיטיבית מקור אחד ממנו נובעים ארבעת הראשים הללו - ולא היא. לא רק שהם אינם נפגשים, אלא הם מקיפים את אזור הסהר הפורה, מצפון ומדרום. עלינו לשער אפוא נהר-אם, המקיף את כל אזור הסהר הפורה במעין עיגול, ומעניק לו את מתת המים, כלומר: את החיוּת. הנהר שיצא מעדן נעלם, מן הסתם, עם הגן, אבל הותיר אחריו את ארבעת הראשים, שמשמרים עדיין קבין אחדים מעדן. אלמלא הם, היה כל האזור הרחב המכונה ערש התרבות האנושית - מדבר שממה.

המקרא נכתב עברית, שפת עמי "עבר הנהר", וטבוע בחותם סביבתו. גן העדן המקראי מקומו הוא ודאי כאן, בסהר הפורה שבמזרח התיכון. אך מאחר ומקומנו זה הוא בפועל במרכז שטחי היבשות [c], בנקודת האמצע המקודשת של כל האנושות, יש ב"משל הקדמוני" המקראי משמעות אוניברסלית לכל האנושות.

אולם לא רק בטריטוריה גיאוגרפית אנו עוסקים, אלא בעיקר בטריטוריה פסיכולוגית-סימבולית. כבר התייחסנו לנהר מעדן כאל מקיף. נשוב אל סמליה המובהקים של הקבלה, על פיהם עולם מקיף עולם: עולם העשייה הוא העיגול המרכזי, והוא מצומצם לדברים קונקרטיים. אותו מקיף עולם היצירה, בו אנו עסוקים, והוא בנוי להכיל הרבה יותר.

הנה למשל היפרדותו של המקיף לארבעה ראשים: תבנית הארבע היא זו המכונה בתורות ההודיות העתיקות: מנדלה, (שפירושה בסנסקריט הוא עיגול דווקא), והיא דגם של העולם. ואולם דגם זה, שמורכב מארבעה אלמנטים איננו ייחודי לאמונה ההודית דווקא, אלא נפוץ בעולם מאז ימי שומר.

הפסיכולוג יונג דיווח כי אנשים שנקלעו למצבי כאוס-מצבי תוהו ובהו, והחלו לארגן מחדש את חייהם - נוטים לצייר ציורי מנדלה עם ארבעה אלמנטים ברורים. על פי רוב הופיעו בציורים אלו גם שני עצים בתווך. אך אין להיתפס לתרבות היודיאו-כריסטיאנית שבתוכה פעל יונג, באשר אלמנטים כאלו מופיעים עוד באמנות השומרית העתיקה.

נניח לרגע לתבנית הארבע, ונחזור לחכמי הקבלה, היוצרים מסיפור בראשית תבניות בנות שבעה אלמנטים: שבעה היכלות של גן עדן תחתון ושבעה של גן עדן עליון, ומולם שבעה מדורי ארץ ושבעה מדורי גיהנום. הללו מתבססים על תבנית הבריאה בששת ימי העשייה והשבת, אבל גם על שבע מילות התורה הראשונות ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ").

עץ הדעת טוב ורע

"ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (ב 9). שני העצים הללו מביאים את דרמת גן העדן לשיא. עץ החיים - כל זרימת החיים בתוכו. האדם שרוי בתוכו, כדג השרוי במים, ואיננו מסוגל להבחין בו, כי אינו מסוגל (כל עוד הוא חי) להתבוננות מנותקת המביאה למודעות. עץ הדעת, לעומת זאת, מחייב התנתקות מסוימת, בחינה וחקירה, ואז התמזגות, ממש כבמגע המיני שהוא מייצג ("והאדם ידע את חוה אשתו" (ד,1).

מלכתחילה נאסרה על האדם רק האכילה מעץ הדעת. כאילו חשש האלהים להנחיל לבניו השכלה וידיעה. לכאורה, אם יאכלו מן העץ יתגלו להם סודות הבריאה הטמירים ביותר. אולם מהי הידיעה אליה "נפקחו עיניהם" של האדם ואשתו? - "וידעו כי עירמם הם".

ובכן - הידיעה המינית, יכולת הבחירה המינית, היא היא הידיעה הבסיסית, היא זו שהופכת אותם להיות כאלהים. והיא גם הדרך בה מגלה אלהים כי נעברה העברה: "ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת".

עד עתה התוודענו לאדם שהיצר שלט בו שלטון מוחלט. ש"לא מצא עזר כנגדו" - או על פי רש"י לא נתקררה דעתו. כיוון שאכל מעץ הדעת, הפך המין לדבר שבידיעה. "וידע אדם את חוה אשתו". והמלבוש - הוא האלטרנטיבה שכנגד. אין גילוי עריות באין מלבוש.

האגדה מרחיקה לכת עוד ומביאה סברה על פיה פרש אדם מאשתו במשך מאה ושלושים שנה (רש"י, לפרק ה', ג'). פרישה, שלא באה בחשבון בתנאי אי הידיעה של האדם בגן העדן. היצר הוא אפוא מתכונותיו של גן העדן, והבחירה - שייכת לעולם שבחוץ.

לא בכדי נוצרו מסורות שראו בחיטה את עץ הדעת (בראשית רבה ט"ו, ז'). על פי סברה זו - אדם נענש במושא החטא. ביקש לאכול מפרי הגן - וניתן לו זה, לתמיד, על הטוב והרע שבו. תם עידן "מכל עץ הגן אכל תאכל", ובא עידן "בזיעת אפיך".

הזכרנו כבר בפרק הקודם את חשיבותו של גידול החיטה להתפתחות התרבות האנושית. גידול שהביא את האנושות משלב הנדידה לשלב יישוב הקבע, וגאל אותה לכאורה מפחדי הרעב, אבל עקד אותה בעבדות לאדמה, ויצר לראשונה בעיות של צפיפות אוכלוסין. אלה הביאו ליצירת מעמדות חברתיים, לבעלי אדמות ואריסים, אבל - ברוח עץ הדעת - גם ליתר התמחות וידיעה. במילים אחרות - ועוד נרחיב על כך בפרק הבא - כאן נעוצים שורשי הקונפליקט המתמיד בין הרועים לעובדי האדמה, בין המשועבדים לרכוש לאנשי החופש, בין אבות האומה, שנעקרו ממקומם והובאו למקומות אחרים, לבין בניהם, שחונכו על ידי התורה להיות תושבי קבע, "זרע וקציר".

אין פלא אפוא, שקטיף הפרי יוחס לאישה, שהייתה - כעדות הארכיאולוגים -אם ביות הצמחים והחקלאות. הגברים היו הציידים והמלקטים והם דחפו לחיי נוודים, ואילו הנשים הפכו למגדלות תבואות ופרות במקום קבוע ומשכו את האנשים לחיי ישיבת קבע על האדמה.

התורה כולה היא עדות ותוכחה על הסכנות לרוח האנושית מהשתעבדות לאדמה. עבודת האלילים הייתה קשורה בהחזקה בקרקע - בכל מקום בעולם פולחן לאלילי הדגן חייבו קורבנות, כולל קורבנות אדם, ובמציאות הסביבתית של המזרח התיכון היה ניסיון להכריח את אלי השמיים להוריד מטר

לכן כבר בסיפור הראשון של התחלת בנין האנושות - זה של אדם וחוה ובניהם - מקופל הקונפליקט. בסיפורים הבאים של הניסיונות הבאים לייסד מחדש את האנושות נראה את התפתחות המתח הזה. במלחמת-האחים הראשונה בתולדות האנושות לפי ספר בראשית - המאבק בין קין והבל, היה אבי אבות המאבק בין רועה הצאן לאיש האדמה. "נח איש האדמה" היה הבא בתור שנבחר לייסד אנושות חדשה. לאחר שנכשל, נבחרים אברהם ומשפחתו, משפחת רועים-נוודים, לניסיון הבא. לעורכי התורה חשוב היה להראות לעם של עובדי אדמה הנוטים לאלילות המקומית כי אבות-אבותיהם היו רועים, אנשים חופשיים מעבדות לקרקע ולהשפעותיה השליליות, אשר סגדו לאל עליון אחד ולא לאלילי כנען, אלילי הגשם והדגן.

קין, מייסד העיר הראשונה, הוא מייצגן של הממלכות האליליות הגדולות, דוגמת מצריים אשור ובבל, החזקות והמשעבדות. על השבטים הדבקים בתורה לזכור זיכרון קולקטיבי של רועים בני-חורין החופשיים משעבוד חברתי ופולחני, הן כאשר הם עצמם יושבים בערים גדולות ובצורות, והן כאשר הם נשלטים על ידי תרבויות עירוניות. הדימוי-העצמי של הנווד הוא של האדם חופשי-יחסית, שיכול לפתח את הפוטנציאל שלו בבחירה ולא מתוך כורח.

האישה היא, כאמור, זו שהבחינה בפרי גן העדן ובפוטנציאל הפרדתו מן העץ וטיפוח זרעו.

הקבלה (מקור) רואה את החטא לא בעצם האכילה מן העץ, אלא באכילת הפרי, או בשפת המקור, ב"קיצוץ בנטיעות". עצי גן העדן בנויים - אליבא דקבלה - במתכונת אילן הספירות, ואדם ואשתו חטאו בכך שהפרידו את ספירת המלכות משאר הספירות, כלומר בחרו להפריד את חלק העץ המזין, משאר חלקיו, היוצרים את המכלול. התנהגות תכליתית זו מתעלמת מקשרי הגומלין ומן הגורמים היוצרים והבוראים ומסתפקת בגורמים המענגים הנוצרים מהם. זוהי יציאה מעולם היצירה, וודאי שמעולם הבריאה, הבריאות והשלמות.

(לעניין זה ראוי להזכיר את ה"תנ"ך" ההודי, הבהואדגיטה, על פיו כל תכליתו של האדם היא "לפעול מבלי להתכוון לפרי הפעולה", תהליך, שאפילו מהטמה גנדי התוודה באחרית ימיו שלא הצליח לעמוד בו).

עוד נדון בהרחבה בהמשך, בהשלכות תכונותיו של עץ החיים על אוכלי פרי הדעת, רק נזכיר כי קללת עץ הדעת של ימינו - המדע והטכנולוגיה - הביאה בסופו של דבר לריבוי אוכלוסין שספק אם הארץ מסוגלת לעמוד בו.

עץ החיים

"ועץ החיים בתוך הגן", כלומר: מוטבע בגן, בכל פרט שלו ובתבניתו הכוללת. זהו מקרה מובהק של אותו דמיון עצמי, (Self-similarity), שהזכרנו לעיל. על כן יכול גם עץ הדעת להיות מוטבע בעץ החיים ולהפך, שהלא הידע הטמון בעץ הדעת כולל גם את ידיעת המוות. לכאורה, זהו העונש הצפוי לאוכל ממנו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". (ואין עצם המות "עונש" על עניין עץ הדעת, שהרי אומר הבורא כי אם יאכל האדם אח"כ מעץ החיים לא ימות, ומכאן שהוא היה צפוי למות מיצירתו. האכילה מעץ הדעת רק מביאה עובדה זאת ומודעות).

האמנם מתחרט אלהים על העונש בו איים מלכתחילה על אדם הראשון? הנה על פי הכתוב האריך ימים (תשע מאות ושלושים שנה) והוליד צאצאים לרוב!

אלא עונשו האמיתי, והאוטומטי, של האדם האוכל מפרי עץ הדעת היה ידיעת המוות. פחד המוות. עצם המודעות למוות שינתה את תפיסת הזמן שלו ואת כל הווייתו.

שמות שני בניו של אדם מעידים על תפיסה זאת. האחד יש בו ניסיון להתחכם לרוע הגזירה, ולהרבות קניין - מכאן קין, האחר - יש בו השלמה בנוסח קהלת: "הבל הבלים הכל הבל".

על כן, על פי תפיסתו של האדמו"ר הזקן, הרש"ז מליאדי מיסד תנועת חב"ד, בספרו תורה אור, יש בצווי החדש שנגזר על האדם, "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", מידה של רחמים ולא של עונש. הרי מלכתחילה לא נאסרה האכילה מעץ החיים. אבל לאחר שכבר היה ליודע טוב ורע, וטוב ורע מעורבים בו בלתי מבוררים, סופו שיסבול כל חייו. המלאכים, כמו גם אלהים עצמו, אינם מושפעים מן הרע, אלא יש ביכולתם להציץ בכל העולמות הצצה מרוחקת, אובייקטיבית, "מדעית" לכאורה. ואילו האדם סופו שהוא נאבק ברע כל חייו, ועדיף לו שיהיה המאבק קצר, יחסית, בן עשרות שנים בלבד, ולא בן אלפים.

מאז הגירוש מגן העדן, על עצי החיים והדעת לאזן זה את זה, והמאבק הוא כיום בשיאו.

נשוב אפוא לבדוק את ההשערה שהבאנו בפרק א', על פיה אנו עומדים עתה באלף השישי, כלומר ביום השישי לבריאה - יום בריאת האדם.

בחינה מדוקדקת מלמדת שיום ששי זה נפתח בשנת 1240 לספירה האזרחית השכיחה. מעניין שאלו השנים בהן התפתחה הקבלה בכלל, וספר הזוהר בפרט, ופורסם עץ הספירות, בתבנית עצי החיים והדעת.

אלף שנים קודם לכן פותח סמל הצלב, המפריד בין גוף לרוח, בין ארץ לשמים והשולל את תפיסת עץ החיים, בהאמינו בחטא הקדמון - חטאו של אדם הראשון - שאין ממנו חזרה. תפיסה זו של "חטא קדמון" היא המצאה מאוחרת של פאול מייסד הנצרות (עם הקדמות אצל כת ים המלח), המצאה שנתנה לכנסיה כוח עצום על מאמיניה, בהסבירה להם שהם מטבעם חוטאים ויורשי גיהינום אם לא יעשו כמצוותיה. מאז השתרשה באנושות הדעה שהלקח של התנ"ך בכלל, ושל סיפור גן העדן בפרט, הוא לספר על "החטא הקדמון". אולם בתנ"ך אין שום מורה או נביא (המרבים לפקוד את חטאות האנשים) הרואה בעניין עץ הדעת חטא מיוחד שראוי להזכירו. יתר על כן, התבנית הכללית של התורה, כפי שהראינו ונראה בפירוט בהמשך, היא של תיקון מתמשך, ולא של גזרת חטא קדומה וללא כפרה⁽⁵⁾, והמדרש של אבות הנצרות הוא מדרש שרירותי המבוסס על קטע קטן ומנוגד להקשר הכולל של התורה. בהתייחס לסבל הרב שגרמה דוקטרינה זאת למיליוני אנשים, נוכל אולי לראות ביצירתה של דוקטרינה זאת את "החטא הקדמון" האוריגינלי של הנצרות.

הקבלה - ובייחוד הזוהר - מאמינים שכל תכלית האדם היא ביכולתו לתקן ולשנות. לא בכדי כינתה הקבלה את הצלב בשם "עץ המוות", כאנטיתזה לעץ החיים המורכב שיצרה.

להקבלה זו בין שתי התפיסות הדתיות יש לצרף, לעניות דעתי, גם את התפיסה המוסלמית, שרישומה מופיע בקישוטים של כיפת הסלע בהר הבית בירושלים, ובעיקר על צידה הפנימי של הכיפה. ניתן לראות בקישוטים הללו ניסיון לייצג את גן העדן⁽⁶⁾. ניתן, לדעתי, לראות בתבנית שבכיפה ייצוג של עץ החיים ומדרש ויזואלי של ספר יצירה, ברוח האמנות הנון-פיגורטיבית המוסלמית. בתבנית זו יש ל"ב דמויות מיוחדות, מעוטרות במוטיבים צמחיים, הסובבות את המרכז המכוון לאל הייחוד, ויוצרות - יחד עם החללים שביניהן - 160 "עלים" או "פרות". כל זוג דמויות כאלו - עם החללים שביניהן - יוצר אילן קבלי אחד, והמכלול הוא דמות- עץ, המורכבת מעצים רבים, שקשה להבחין בה, כי אנו נמצאים בתוכה, ונמנים עם מרכיביה.

[הפניה בהיפרטקסט לציורים המתאימים]

המפגש עם עץ הדעת בימינו

מאז מחצית האלף השישי (ובשפה השגורה, מאז המאה ה18-) התפתח המדע - כלומר הידע - כלומר פרי עץ הדעת - התפתחות עצומה. הידע האנושי החל אמנם להיצבר עוד באלפים קודמים. ידועה חכמתם של הסינים, ידועה הפילוסופיה היוונית. אבל הכלים, הטכנולוגיות, צברו תאוצה רק בימינו. שני דחפים עיקריים עמדו מאחורי ההתפתחות: זה של השגת יתרון צבאי, וזה של השגת יתרון כלכלי. רווחתו של העולם כמערכת - כלומר: עץ החיים - מעולם לא היה בראש מעייניה של האנושות.

אבל התוצאות המדהימות של המרוץ, יחייבו אותנו לשוב ולטעום מעץ החיים: אוכלוסיית העולם גדלה פי חמש במהלך מאה השנים האחרונות. אם נרצה רק את "הפרי" של עץ הדעת - של המדע - ונתעלם ממבנהו השלם, מהקשרים ההדדיים שבין כל ענפיו, ונקיים אותו בתור ענפים מדעיים נפרדים ודיסציפלינות מנותקות זו מזו; אם לא נשכיל לאמץ את הידע הביו-אקולוגי על חשיבות היחסים ההדדיים בין הגורמים הטבעיים השונים, אם לא נביא את ההתפתחות הטכנולוגית למצב קבוע, יכריע אותנו עץ הדעת, שואה אקולוגית תתרחש, ובמו ידינו נביא עלינו את קללת עץ הדעת: "ארורה האדמה בעבורך".

דומה שלא ייתכן מסר חשוב יותר לימינו - אנו נמצאים עתה בשלהי האלף השישי וממש לפני המעמד של המפגש עם עץ הדעת. כדי להתגבר על השואה הסביבתית נחוצה החלטה ושיתוף פעולה של כל בני האדם על פני האדמה ובכך נעוצה הפיכת כל באנושות ליחיד - לאדם.

מעשה בראשית ג' - פרשת בראשית בגרסת עולם העשייה

הנוסח השלישי של סיפור בראשית מופיע בבראשית פרק ה', ומביא שוב גרסא שונה על בריאת האדם:

"זה ספר תולדות אדם, ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו. זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את-שמם אדם ביום הבראם."

נשווה אפוא גרסא חדשה זאת לשתי הגרסאות הקודמות של הסיפור:

אין ספק שגרסא זו שלפנינו דומה מבחינת המבנה התחבירי לגרסא מס. 2, ומתרחקת עוד מגרסא מס. 1. הבה נקביל אותן זו לזו:

גרסא 2. גרסא 3.

אלה זה ספר

תולדות תולדות

השמים והארץ בהבראם אדם

ביום עשות יי אלהים ביום ברא אלהים אדם

ארץ ושמים בדמות אלהים עשה אתו

זכר ונקבה בראם

יש, אם כן, הקבלה בין שמים וארץ לבין אדם - זכר ונקבה - וכן יש הקבלה בין "אלה" (כחלק ממהות "אלהים" = מי-אלה, כפי שהבאנו לעיל), שהיא צורה של מנין, לבין "ספר" שהוא ספירה ורישום. הזוהר רואה ב"ספר תולדות אדם" הנזכר ספר ממש, ספר שבו מנויות וספורות כל צורות תולדות האדם, כלומר כל הנשמות של בני אדם (ובני אנוש בהמשך):

"זה ספר תולדות אדם: לדיוקנאות (צורות, כלומר נשמות). אמר רבי יצחק הראה הקב"ה לאדם הראשון הדיוקנאות של כל הדורות שיבואו לעולם, ושל כל חכמי העולם ומלכי העולם העתידים לקום בישראל. כשבא וראה את דוד המלך שנולד ומת (מיד בלידתו) אמר לו (לקב"ה) מהשנים (המיועדות להיות) שלי אוסיף לו שבעים שנה. וגרעו מאדם שבעים שנים ונתן אותן הקב"ה לדוד.... זה ספר - ספר ודאי. וכבר ביארנוהו, שכאשר היה אדם בגן עדן, הוריד לו הקב"ה ספר על ידי רזיאל המלאך הקדוש, הממונה על סודות עליונים הקדושים. ובו היו חקוקות חקיקות עליונות והחכמה הקדושה ושבעים-ושנים סוגי חכמה היו מתפרשים ממנו לשש מאות ושבעים חקיקות של סודות עליונים...... בתחילה היה מעיין בו ומשתמש כל יום בגנזי רבונו, והתגלו לו סודות העליונים מה שלא ידעו מלאכי השרת. כיון שחטא ועבר מצות רבונו פרח הספר ממנו, והיה אדם טופח על ראשו ובוכה, ונכנס במי הגיחון עד צוארו.... באותה שעה רמז הקב"ה לרפאל המלאך והשיב לו אותו הספר. ובו היה מתעסק אדם, והניח אותו לבנו שת וכל תולדותיו אחריו עד שהגיע לאברהם, ובו היה יודע להסתכל בכבוד רבונו. וכבר נתבאר זה וכן ניתן ספר לחנוך והסתכל בו בכבוד העליון." (בראשית, שנ"ח - שס"ה).

לא גורל קבוע מראש לפנינו, אפוא, לא כדרכה של הכנסייה - חטא קדמון נטול תיקון, אלא אפשרות לכתיבה מחדש. ראה שדוד המלך נולד ומת מיד בלידתו - ושינה זאת. נענש בפריחת הספר ממנו - "והיה אדם טופח על ראשו ובוכה" - והושב לו.

אבל האפשרות לתקן - עולה גם מפשוטם של הכתובים. בפסוקים האחרונים של סיפור בראשית ב' כתוב: "וידע האדם עוד את-אשתו ותלד בן ותקרא את-שמו שת, כי שת-לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ולשת גם-הוא ילד-בן ויקרא את-שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם יי". שת הוא הולדה, או יצירה, או כתיבה מחדש - כלומר: תיקון - תחת הבל אשר הרגו קין. ואכן "תולדות אדם" הוא סיפורם של בני שת ואנוש, ולא של קין, שאיננו מוזכר עוד במקרא, כאילו פרש והלך לארץ אחרת, בה אולי לא אירע מבול. (ניתן לדרוש "קין" מלשון "קינא ,China- "כלומר, להסיק שקין אחראי להיווצרות החלק הגדול של המין האנושי (הגזעים המונגולי והאינדיאני) שאינו נכלל באנושות (בני אנוש) כלומר: בין צאצאי שם, חם ויפת (הגזעים השמים, החמים והקווקזים) שבהם דנה ההיסטוריה התנ"כית עד לימינו אלה{.

גרסא שלישית זאת מתעלמת לכאורה מענייני הצמחים ובעלי החיים, שהם כה חשובים בשתי הגרסאות הראשונות, ומטפלת אך ורק בבני האדם ובמעשיהם. אולם כפי שנראה, דווקא בסיפור זה טמון "המסר האקולוגי" החריף ביותר, באשר הוא שמגיע לעסוק גם בפרשת נח.

התיקון לפרשת שני האחים הנצים כה בהיר ומפורש, עד כי אפילו שמות בניהם של קין ושל אחיו היורש אותו - שת - מקבילים הקבלה מוחלטת כמעט:

שת

אנוש

קין קינן

חנוך מהללאל

עירד ירד

מחויאל חנוך

מתושאל מתושלח

למך למך

יבל, יובל, תובל-קין ונעמה נח

בשתי הרשימות מנויים ששה דורות של נושאי שמות כמעט-זהים, ואין להניח שלפנינו צרוף מקרים. אלא זוהי כתיבה מחדש של "תולדות אדם" המשתיתה את תולדות האנושות משת ואנוש, במקום מקין.

הדמות המעניינת ביותר ברשימה, שעוד עתידה לגרות את דמיונם של הדורות הבאים, היא דמותו של חנוך, אשר נחשב על פי הספרים החיצוניים ומגילות ים המלח, ולימים גם בקבלה, ל"שר הפנים" של האלהים, מטטרון המלאך הגדול, האחראי על כל העולם. אולם ההשוואה לעיל הופכת את דמותו למעניינת אפילו יותר. "חנוך" הראשון הוא בנו של קין, אשר על שמו קרויה העיר הראשונה: "ויצא קין מלפני יי וישב בארץ-נוד קדמת-עדן. וידע קין את-אשתו ותהר ותלד את-חנוך, ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך". שם הבן, ולפיכך גם שם העיר, עניינו תיקון, חינוך, כלומר: הדרך בה מנסה האנושות לשפר ולתקן את התרבות מדור לדור. והנה על חנוך זה נאמר "ויתהלך חנוך את- האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהי כל-ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה (מספר בעל משמעות הן מבחינה קוסמולוגית - מנין ימי שנת-החמה, והן מבחינה יהודית - מנין מצוות לא-תעשה). ויתהלך חנוך את-האלהים ואיננו כי-לקח אתו האלהים". כיוון שלא נזכר שמת - סברו מסורות רבות שאכן לא מת אלא עלה חי השמיימה, כמעשה אליהו הנביא. כך נוצרה קבוצה של דמויות תנ"כיות הנמצאות מעל ומעבר למות. קבוצה זו כוללת את חנוך ואליהו, וכן גם את דמותו המסתורית של "מלכיצדק מלך שלם כהן לאל עליון". קבוצה זו שייכת לסודות הגאולה.

(הדמות האחרת שמסופר עליה בהרחבה יחסית ברשימת התולדות הקצרה היא של למך – הדור השביעי מאדם דרך קין והתשיעי מאדם דרך שת. מוזכר כי ללמך היו שתי נשים, מוטיב חשוב שיחזור ויתפתח בסיפורים על אברהם ושתי נשותיו, אחי אברהם נחור ואח"כ יעקב אבינו. משתי הנשים נוצרו שלושה אחים, שניים ואחד (כמו במקרה שלושת בני אדם ושלושת בני נח) ובת אחת, מעין רבוע קסמים. יש הקבלה בין יבל הרועה להבל מחד, ובין קין ותובל-קין מאידך גיסא. למך, בן הדור השביעי מצוין בשביעיות "כי שבע יוקם קין ולמך שבעים ושבעה, ואילו למך צאצא שת חי 777 שנים).

בפרק הבא נשוב אפוא לבחון את הסמלים הכרוכים בשמו של חנוך - העיר הראשונה והדמות השמימית, וכן את הקשר עם דמותו של מלכיצדק מלך שלם, ונראה רמז וביטוי לקיומה של עיר שמימית מושלמת, לעומת העיר הארצית, הטעונה חינוך.

מקורות

1. Michell, John (1988): The Dimensions of Paradise. London, Thames and Hudson.

2. Russel, Peter (1983): The Global Brain. J.P. Tarcher, Los Angeles.

3. Bloom, Harold and _______ (198_): The Book of J.

4. אזרחי, ישראל אוהד "שניים כרובים" בתוך חיותמן, י. ואזרחי י.א. "הישן יתחדש והישן יתקדש: הארות למשמעות המקדש". הוצאת חי-אור, ירושלים תשנ"ז.

5. רוטנברג, מרדכי, "שבעים פנים לחיים". _____

6. Grabar, Oleg and Nusseibe, Said (1996): The Dome of the Rock. London, Thames and Hudson.

הערות שוליים

* (ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, מי שמסמל את תחילת האלף השלישי. אולם הופעתו היא בתחילת האלף החמישי, שבו מופיעים דברי התורה שבעל פה כספרים כתובים. ספר הזוהר מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי מסוף האלף הרביעי וחורבן המקדש, אולם הוא הופיע בדיוק בתחילת האלף השישי, ובמידה מסוימת הוא מבשרו של עידן התיקון ויצירת האדם.)

---

** פירוט החישוב של מספר הפסוקים העוסקים בבנין המשכן.

90 פסוקים על ציווי מעשה המשכן (שמות כ"ה - כ"ז(

43 פסוקים על מעשה בגדי הכהנים (שמות כ"ח)

123 פסוקים על יצירת המשכן בידי בצלאל (שמות ל"ה -ל"ח).

32 פסוקים על עשיית בגדי הכהונה (שמות ל"ט)

43 פסוקים על חנוכת המשכן.

[a] הכינויים הנפוצים כיום כוללים דברים כגון "יקוק" (אסוסיאציה עם יריקה-רקיקה), "אדוני" (משמו של האליל אדוניס), "אלוקים" (מלשון מלקות והכאות), "קל" (בצירה, מלשון קללה), "השם" (מלשון "האשם" ואשמה), "אדושם" (כינוי מזלזל בעליל) ועוד. יש כאן, מין תהליך בלתי מודע שבו אנו יוצאים לברך ונמצאים מקללים. אולי יש מקום לניתוח פסיכו-אנליטי שלפיו היהודי נושא סבל הדורות משליך באופן בלתי מודע את סלידתו מאלוהיו, עליו אסור לו במודע לערער.