file: toranow0

האקדם-יה לירושלים, פרויקט תורה מציון,

מדרש בראשית חדש לישראל

ספר בראשית כתרחיש גאולה ומדריך לתיקון ביוגרפי

הקדמה.

במהלך אלפי השנים שחלפו מאז מתן תורה, העמידו אותה הדתות הקשורות בה והניזונות ממנה (אלו המכונות הדתות המונותיאיסטיות) במרכז, ולא היה מערער על אמיתות סיפוריה, הלכה למעשה.

רק במאה השמונה-עשרה, כאשר התפתחו המדעים ונתגלו עובדות חדשות על העולם, ועדויות גיאולוגיות וביולוגיות על התפתחות היקום במהלך מיליוני שנים סתרו לכאורה את גרסת הבריאה אליבא דספר בראשית, ניחתה מכה אנושה על האמונה הפשוטה בתורה, בקרב נוצרים ויהודים כאחד. גם המחקר ההיסטורי והטכסטואלי המודרני שחיפש ראיות לכך שכתבי הקודש של היהודים והנוצרים נערכו ושבו ונערכו שנים רבות לאחר המועד המקובל במסורת הוסיף לערעור הסמכותיות של כתבי הקודש והתורה בכללם.

מהי אם כן התורה?

כתב קודש הנשגב מבינת אנוש ומשמש המתווך העיקרי בינו לבין האינסוף, כפי שגורסת, למשל, תורת חב"ד?

או שמא טקסט ספרותי עתיק, שראוי שנעיין בו גם היום, באשר ערכו הספרותי-פסיכולוגי תקף עדיין?

האם עלינו לראות בו את הרקע התרבותי-פולקלוריסטי עליו צמחה היהדות?

הפרשנות המסורתית גורסת אחרת: "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה", נטען בבראשית רבה. "..היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבא א,א).

ואילו אנו נציג גישה הכוללת את כל האפשרויות המנויות לעיל, ומגשרת ביניהן. אמת, נטען, התורה סיפקה בעבר צרכים אנושיים, והייתה בעלת השפעה מכרעת - לטוב ולרע - על ההיסטוריה האנושית. אבל עיקר חשיבותה והשפעתה צפונים לעתיד לבוא, מדורנו שלנו ואילך.

גישה זאת תיישב גם סתירה-לכאורה בין הכתוב: "תורה חדשה מאתי תצא" (ישעיהו נ"א, ד) וכן "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב,ג, מיכה ד,ב), וההדגשה היא על לשון העתיד: התורה טרם יצאה מציון, אבל היא עתידה לצאת, לבין עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהיהדות קיבלה אותם כעיקריה, ובהם: "שכל התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום", ו"שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך."

לטענתנו, התורה שהיא בידינו מדורי דורות, עשויה היא להתגלות בימינו כתורה חדשה שלא שיערו אבותינו, והבנה חדשה זאת היא שתביא ליצירה חדשה, יצירה שהאדם יהיה שותף מלא לה.

גם בקרב המפרשים המסורתיים נוכל למצוא רמזים ואסמכתאות לחידושים מפליגים שיתגלו בעתיד, אשר לגביהם היה רחוק, ואילו לגבינו הוא עשוי להיהפך להווה.

ב"ליקוטי אמרים" של המגיד ממזריץ נאמר: "כי תורה חדשה מאתי תצא", שהתורה היא (מעין) קומה שלימה (של אדם) - עור ובשר גידים ועצמות. עור נקרא קליפת התורה, ובשר על דרך (שנאמר) מי שייגע עצמו (בתורה) טועם טעם בשר, וגידים על דרך (שנאמר) "ויגד להם" שאמר להם דברים הקשים כגידים. ועצמות פירושו שעצמיותה של התורה עדיין לא נתגלתה. כי הנה כל התורה מלוקטת מאנשים צדיקים, מאדם ואבות ומשה שהשרה שכינתו על מעשיהם. וזהו תורה שלימה, אבל בהירות עצמיות (התורה) לא נתגלתה עדיין עד שיבוא משיח ויבינו בהירות עצמיותה. וזהו תורה חדשה מאתי, פירוש מעצמיותי. וזהו שניבא יחזקאל שהוא ראה את בנין העתיד ואמר "התחינה העצמות האלה?", פירוש העצמיות של התורה.....". (עפ"י "מגיד דבריו ליעקב" סעיף ו'.)

רש"י, שנחשב גדול מפרשי התורה, פותח את פירושו לתורה בכלל, ולספר בראשית בפרט, בשאלה שאולי מטילה ספק על הרלוונטיות של סיפור הבריאה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית.. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה.."

זהו טעון מפתיע ביותר, על רקע ימי הביניים בצרפת, בהם חי רש"י, בימים של מסעי הצלב, כשבעלי הזרוע היו משתלטים וכובשים ארצות. והנה הפירוש מניח משטר בינלאומי, המבקש לבדוק ב"זכויות הלגיטימיות" של כל עם לארצו. למה איפא עשויים דבריו לכוון, אם לא לימינו, אם לא לסכסוך המר של היהודים השבים לארצם עם "עם הארץ". האמנם רומז רש"י לאנשי גוש אמונים ונותן להם את התמיכה המוסרית שלא להתחשב בטענותיהם של התובעים זכויות לפלשתינאים?

אבל מיד מתעוררת קושיה נוספת: הלא אם ספר בראשית נעשה רלוונטי רק בדורנו, לשם מה צריך היה לחנך עליו מעל מאה דורות של יהודים בטרם זמננו?

הבה נוסיף ונעקוב אחרי פירושיו של רש"י לספר בראשית.

אחרי שני הפרקים הראשונים בספר, ששניהם אגב מכילים שני סיפורי בריאה אלטרנטיביים, ועוד נשוב ונדון בהם, מופיע סיפור גן העדן. אלהים אוסר על אדם וחוה לאכול מאחד העצים. לנחש יש הסבר לאיסור, והוא מבהיר לחוה: "כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (ג,ה). "כי יודע.. מן העץ אכל וברא את העולם", מפרש רש"י, ומוסיף "והייתם כאלהים - יוצרי עולמות". נוכל אמנם לטעון, בדרך ההשאלה, כי כל אדם, בכל דור, בונה לו עולם קטן משל עצמו, ושסך כל היצירה האנושית היא בריאה של עולם מלאכותי. אבל רק בדורנו נוצרה טכנולוגיה המאפשרת יצירת עולמות חדשים לחלוטין, במדבריות ובקטבים, ומתחת לפני הים, ובאופק נראית יצירת עולמות מאוכלסים בחלל החיצון ובכוכבי לכת שיוסבו למגורי אדם. יתר על כן: מבחינה תרבותית וטכנולוגית יצר דורנו את היצירה הגדולה, ההופכת את סך אוכלוסי הכדור לתושבי עיר גלובלית.

שוב אנו רואים רמז, בדברי פרשנותו של רש"י, לראיה לעתיד לבוא, ולאו דווקא לימי התגבשות עם ישראל, או להתגבשות יהדות התלמוד, או לימי התגבשותה של הכנסייה הקתולית, זו הרואה עצמה כ"ישראל האמיתית".

בהניחנו שתכלית פירוש התורה היא לא רק ליהודים אלא לכל בני זמננו הבוחרים להתייחס אל התורה, בחינת "כי מציון תצא תורה", יהיה עלינו לבחון את מופעיו של המונח "ציוני", בפרשנות.

בהקדמה לספר הזוהר, מובא מדרש על הפסוק "לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיהו נ"א, ט"ז): "ולאמר לאלו.. המצוינים, כלומר היוצרים חידושי תורה מצויינים, עימי אתה... עם עין חרוקה, שפרושו להיות שותף עמי. מה אני עשיתי שמיים וארץ בדברי, שנאמר "בדבר השם שמים נעשו", אף אתה כך, שבדברי החכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים" (תרגום הסולם..) כלומר: עתידה של הציונות היא בשותפות של המצוינים שבבני האדם בבריאת שמים וארץ חדשים, כי מעשי בראשית עתידים עוד לחזור.

נפתח, איפא, בכך. נסתמך על דברי התורה, אבל נשאף ליצור "שמים וארץ חדשים", חידושים מצוינים וחישובים, אשר יאפשרו לנו (בין שאר הדברים שיתגלו עוד בהמשך דיונינו) ליישב סתירות-לכאורה בכרונולוגיה של הבריאה, סתירות שהרתיעו רבים וטובים, לנוכח הוכחות מדעיות. ואולי נאפשר למשכילים בני ימינו לשוב ולבחון את התורה כתורת חיים ומדריך, ולא רק כשריד מעניין של פולקלור.

העולמות וסדרי הזמנים של גרסאות בראשית

פרקים מ"ב ומ"ג בישעיהו משמשים הפטרה לפרשת בראשית, ולא בכדי. שני הפרקים הללו עוסקים בבריאה. פרק מ"ב בבריאת שמים וארץ, ופרק מ"ג בבריאת יעקב וישראל. כפי שנראה בסיכום, המהלך הכולל של ספר בראשית הוא בין שני סיפורי בריאה אלו.

פסוק ז' בפרק מ"ג משך את תשומת ליבם של המקובלים. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". הקבלה מסיקה מכאן בריאה ברמות שונות, ובתהליכים שונים: בריאה, יצירה ועשיה. יתירה על כן, היא רואה עולמות שונים בהם מתרחשים תהליכים אלו: עולם בריאה, עולם יצירה ועולם עשיה, שכל אחד מהם נפרד מן הבורא, המקיף ואופף אותם ומחיה את כולם. "עולמות" אלו מתייחסים לרבדים שונים של ההויה האנושית הנקראים "נשמה", "רוח" ו"נפש" אשר עוד ילובנו בהמשך. י ש להבין כי לעולמות אלו סדרי זמנים שונים בתכלית.

אם נשוב איפא לתיאור הבריאה בבראשית רבה (ראה לעיל), על פיה התבונן הקב"ה בתורה כבתרשים או שרטוט של תכנית וברא את העולם, ניתן בהחלט לשער מצב בו נערכו התכניות במשך מליוני שנים, נשמרו במגירות ובוצעו בפרק זמן אחר, ארוך או קצר יותר.

הלא אפילו יצירתו של האדם בן זמננו אורכת כביכול "ששת ימי בריאה", אבל למעשה היא פרי תכנון בן מיליוני שנים: אדם בשר ודם המבקש ליצור דבר מה - זקוק לתבנית מחשבתית מתאימה. אבל התבנית המחשבתית, המאפשרת את התכנון היא תוצאה של התפתחות הכלי המחשבתי - כלומר: מוחו של היוצר - בתהליך כימי וביולוגי בן מיליוני שנים, והתפתחותו התרבותית בת אלפי השנים, שהם הבסיס לתכנית העכשווית שהוא עומד להעלות על הנייר.

אבל ייתכן, שכל הדיון לעיל מופרך מעיקרו, איננו תקף וגם איננו נחוץ, אם נתייחס גם אל הזמן כאל ברוא שנוצר בתהליך. כי אם מושג הזמן נוצר בשלב כל שהוא, לא נוכל לשאול על הזמן שחלף לפני שנוצר הזמן. לכל היותר, נוכל לנסות ולבדוק מתי נוצר הזמן.

החוקרים השכילו לתת בידינו רמזים לתהליך, בכך שחילקו את חיי האנושות להיסטוריה ולפרה-היסטוריה. היסטוריה - מילה שאולה בשפה העברית - משמעותה בשפות מהם נשאלה היא: סיפור. (כך באנגלית - ,history מן המילה ,Story בצרפתית - ,histoire בגרמנית - Geschichte, ועוד). כלומר - הזמן מיום שלמדו בני האדם לספר את סיפורם. מיום שלמדו לתת משמעות לקיום האנושי. כלומר: ההיסטוריה היא המצאה תרבותית, המחייבת קיומם של כמה תנאים, שהעיקרי בהם הוא הזיכרון. לא זיכרון חולף של אדם, אלא זיכרון תרבותי קולקטיבי. זיכרון המחייב אמצעי רישום. הציידים-הלקטים לא נזקקו עדיין לעדויות, וכמעט לא השאירו אחריהם כאלה. עוד היה על האנושות לגלות את החיטה, לפתח חקלאות, להתיישב ישיבה של קבע, לבנות ערים, וללמוד כתב.

והנה מתברר כי המעבר לחקלאות - ראשית גידול החיטה - חל כאן, באזורנו, לפני כששת אלפים שנה. (לא בכדי טוענת המסורת היהודית כי פרי עץ הדעת הוא החיטה, ועוד נדון בכך בפרקים הבאים.) גם הכתב העתיק ביותר המוכר למדע הוא מן האלף הרביעי לפנה"ס, כלומר: בן ששת אלפים שנה לערך.

נשוב איפא אל מקורותינו היהודיים, על פיהם התרחשה הבריאה לפני 5,760 שנה, ונגלה כי תאריך זה תואם, אכן, את בריאת עולמו של האדם - כלומר את בריאת הזמן. על פי תפיסה זו, לפני כששת אלפים שנה נברא הזמן, ולפני כששת אלפים שנה נבטו ניצני השאלה על טעם הקיום האנושי עלי אדמות. והעצים, עצי הדעת, שצמחו מניצנים אלו גדלים והולכים עד דורנו שלנו, והצורך בתשובה נעשה נואש יותר ויותר.

הסיפור התנ"כי, יותר משהוא סיפור היסטורי - הוא סיפורה של שאלה מהדהדת זאת, ושל התשובה האפשרית לה. זו השאלה הראשונה, שמציג האל לאדם, כשהוא קורא אליו "אייכה?"

נברר איפא לעצמנו ראשית אייה אנו במעשי בראשית.

מבחינת התפיסה המסורתית, על פיה (תהילים צ', ב') "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יחלוף.." או כפי שנוסחו הדברים בברית החדשה, באיגרת השניה לפטרוס (ג,8): "יום אחד כאלף שנים בעיני ה', ואלף שנים כיום אחד" - אנו כולנו עודנו בתהליך ששת ימי בראשית.

סימוכין מסורתיים נוספים להקבלה זו - בין כל יום בריאה לבין כל אלף שנים - נוכל ללמוד מפרשנותו של ר' משה הדרשן, איש נרבון, שרש"י מרבה לצטט אותו. במדרשו "בראשית רבתי", הוא מייחס את בניין שני בתי המקדש - שנבנו וגם נחרבו באלף הרביעי לספירה היהודית - ליום הרביעי לבריאה, בו נבראו המאורות (ציטוט ומקור). בקבלה (שהופיעה בישראל עם תחילת האלף הששי) מקובל לגמרי מנין היסטורי זה לפיו אנו נמצאים כעת באלף הששי.

ובכן, בהיותנו באלף הששי על פי הספירה היהודית, אנו מצויים ביום הששי לבריאה - יום בריאת האדם.

וכיוון שאנו מצויים בשלב בריאת האדם, עלינו להתייחס לפרשת עצי הדעת והחיים, ולעונש שהם עלולים להביא, לא כאל אירוע מן העבר, אלא כאל איום ממשי בן ימינו. בהמשך נייחד דיון לאפשרות זו, שהיא כבדת משקל ומשמעות.

אבל לא רק לה, אלא גם למה שמשתמע מן המאמר התלמודי "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב.." (ראש השנה ל"ח), כלומר: למסורות המייחסות את ימות המשיח וקץ הימים לתום ששת אלפים שנה. או לחלופין - למסורת הצופה בתום ששת אלפים השנה את המעבר מן "העולם הזה", ל"עולם הבא" - שהוא עולם בעל איכויות אנושיות ורוחניות שונות ומשובחות יותר.

בעניין זה, עניין העולמות האלטרנטיביים, מרחיב ספר קבלה עתיק - "ספר התמונה":

בהמשך לרמז המדרשי על כך שהקב"ה "בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבא ג', ט), או על פי גרסא אחרת: "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקים והקדים מדת הרחמים ושתפה למידת הדין” (בראשית רבא י"ב, ט"ו), מפתח ספר התמונה שיטה של "שמיטות": מחזורי עולמות המתקיימים ששת אלפים שנה, ואז מחלפים בעולמות אחרים, שונים (ציטוט ומקור).

הקבלה - בתורת הספירות שפיתחה - קיבלה חלוקה זאת למחזורי שבעת אלפים כמושכל ראשון, בהקבילה בין שש ספירות הבניה (חסד, גבורה, תפארת נצח הוד ויסוד) לששת ימי הבריאה (כך בספר הזוהר ובספרים רבים אחרים), והאלף השביעי, המקביל לספירת המלכות ולשבת, ל"שבת העולמות". אבל דיונים רבים בקבלה מיוחדים למספר השמיטות שקדמו לבריאת העולם. התפיסה היותר מקובלת (והצפויה יותר מבחינה דרמטורגית) היא זו הגורסת כי אנו כיום על סיפו של העולם השביעי, המורכב כקודמיו ממחזורי שבעת אלפים שנה, כלומר: ספירה זאת אומדת את גיל העולם בארבעים ושניים אלף שנה.

אבל הקבלה טומנת בחובה הפתעות גדולות עוד יותר לבני דורנו: רבי יצחק מעכו, בן דורו של משה די לאון, כלומר: בן המאה ה-13, מחשב חישובים, על פיהם גיל העולם הוא כגיל שמייחסים לו החישובים האסטרונומיים האחרונים.

בספרו "אוצר החיים" [[a]] שנתגלה רק לאחרונה, בונה רבי יצחק חישוב קבלי על הפסוק שהבאנו לעיל: "כי אלף שנים בעיניך כיום..": 42,000 שנים, שכבר הסכימו עליהם קודמיו המקובלים (ששה מחזורי שבעת אלפים) X 1000 (שהרי מדובר בשנותיו של הקב"ה) 365 X ימים בכל שנה אלהית שכזו = 15,330,000,000 שנה. כלומר: קצת יותר מ15- מיליארד שנה, מה שמקביל לחישובים המדעיים באשר לזמנו של "המפץ הגדול" (למשל סטיבן הוקינס, בספרו "קיצור תולדות הזמן" מתארך את גיל היקום בין עשרה לעשרים מליארד שנים).

הנה, איפא, "עלה תאנה מדעי" למתרחקים מן התורה, בשל היותה מיושנת, או לא רלוונטית, על פי חוקי המדע המודרני.

ואולם אנו, במהלך פרקיו של ספר זה, נעדיף לדבוק בספירה היהודית המקובלת, זו המשמשת את הלוח העברי, זו הגורסת כי לפני קרוב לששת אלפים שנה קרה משהו הראוי להיזכר, והוא אמור להימשך ששת אלפים שנה, כלומר: אנו מתקרבים לשיאו, או - לחלופין - לסיומו. כפי שמגדיר מקור התלמודי (ציטוט): "ששת אלפים שנה העולם קיים.. אלפיים שנה תוהו, אלפיים שנה תורה ואלפיים שנה ימות המשיח". אנו נמצאים איפא בשלהי ימות המשיח.

מתי נכתב הספר?

עד עתה ניסינו להתמודד עם האתגר שהעמיד המחקר המדעי-פיזיקלי ביחס לסמכות התורה. האם נוכל גם להתמודד עם האתגר שהעמיד המחקר המדעי ההיסטורי-פילולוגי ביחס לחיבור התורה? האם חוברה התורה כולה על ידי משה, כקביעת המסורת? או שמא נערכה באופן שניתן לראותה כתובה על ידי חבורות של כוהנים-סופרים עד לזמן חורבן בית ראשון והנביא ירמיה, ועריכתה הסופית אולי אף בימי עזרא (כהנחת אנשי חקר המקרא, כולל את החוקרים הישראליים)?

לזה המוכן להתייחס לעבודותיהם של חוקרי-המקרא, מתגלים טיעונים רבי משקל לכך שזמני כתיבת המקרא הם מאוחרים. אך הרתיעה ברורה גם היא: הפקרתם של כתבי הקודש לשולחן המנתחים של הניתוח הטכסטואלי האובייקטיבי עלול להמית אותם. איך יוכל אוסף של קטעים שנכתבו בידי אנשים רגילים להוות תורת חיים מקודשת? רק תפיסת חיבורם-יחדיו מתוך עבודת קודש נבואית קולקטיבית, שבה רוח הקודש שבמקדש שבירושלים מנחה את ידי הסופרים ומשפיעה עליהם לצור את החומר הרבגוני מ "אותיות שבהן נבראו שמיים וארץ" ובתוך תבניות-בראשית, עושה את התורה למשל הנעלה של אפשרויות האדם.

נבחין תחילה עד כמה משותף יש, בין הגישות הסותרות-לכאורה. ההנחה המקדימה היא שהתורה חוברה כולה, ע"י משה, לפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה, וההנחה המאחרת מתארכת את סיום עריכת התורה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. מתוך הפרספקטיבה של דורנו, הרי ההפרש איננו כה גדול. מדובר בכתיבת התורה ו/או עריכתה בדיוק בתקופת האמצע - בין "בריאת העולם" כפי שהסברנו אותה עד עתה, לבין מימוש תכליתה של התורה - התגשמות "התכנית העולמית" של ששת אלפי השנים שהתורה היא הקוד שלה. התורה מביטה - אם כן - על העולם בשתי פנים, אחורה לעבר הרחוק, וקדימה לעתיד המרוחק באותה מידה. סופרי התורה הכירו את העם שבקרבו ישבו וידעו כי אפשרויות ההיסטוריה רחוקות עדיין מהגשמתו המהירה של האידיאל עליו חלמו. (בין אם נכתבו הדברים בידי משה, או בידי סופרים מאוחרים במקדש, התוכחה לעם והאכזבה מהסיכוי לבצוע מהיר ומיידי של ציפיות התורה, ניכר כמעט מכל פרק, והוא חזק ביותר בפרשת "האזינו" שבסיום ספר דברים.)

כתיבת התורה - או עריכתה - בידי סופרי המקדש, הייתה ודאי שיאה של עבודת הקודש בישראל. מעמד הסופרים מוכר ומוזכר בבירור בתורה ובתלמוד. הסופרים שהעתיקו את מגילות התורה הוזהרו שמי שמוסיף או גורע אות - נמצא "מחריב את העולם כולו", כלומר שהגשמת תכליתו של העולם תלויה בדיוק הכתיבה, ושרשלנות תביא את החורבן המזומן לעולם, כי בגינה לא תתגשם מטרת התורה. לא רק הכוהן הנכנס לפני ולפנים של המקדש היה צריך טבילה והיטהרות, אלא גם סופרי הסת"ם, וודאי שכך חבורת הסופרים-הכוהנים השוכנים בעומק המקדש, הרחק מן העם וקרוב לקודש הקדשים ולהשראת השכינה. תיאורי מתן תורה ע"י משה במשכן היו ודאי משמעותיים ביותר לסופרים-הכוהנים הספונים בתאי המקדש[b]. רוח הקודש, שנתנה השראה לנביאי בית ראשון ולסופריו, זו המתוארת באופן ציורי כל כך בספרי הנביאים, ודאי שרתה בעיקר סביב המקדש.

אבל כאמור, אפילו אז, בתקופת הזוהר של עם ישראל, מימי משה ועד לחורבן הבית הראשון, לא נתפס עם ישראל בעיני התורה וכותביה כמי שהוא זכאי וראוי כפי שהוא, אלא כמעין חומר-גלם (ובעצם מין "ערב רב"), שדרוש לו עיבוד ותיקון - על פי תבניות שהתורה מפרטת, תוך כדי תהליכים ממושכים, הנמשכים - כאמור - עד ימינו אנו.

סיפורי ספר בראשית - על מחזורי היחסים שבין האל ובני האדם ועל סיפורי האבות - חוברו במקורם והובאו לתודעתנו, מתוך הכוונה והתכלית לשמש לתיקונו של העם ולתיקונו של כל המין האנושי. דוקא משמעות מקורית זו של התורה היא המתבררת בימינו, שהם, כאמור, היום הששי - יום יצירתו של האדם.

מכאן אנו מגיעים לאפשרות של יישוב הסתירה-לכאורה, בין הגישה המסורתית - שכל התורה הנתונה בידינו עתה נכתבה ע"י משה - לבין גישת-חקר-המקרא, לפיה נערכה התורה - או אף נכתבה - בידי הסופרים של ימי בית ראשון. יישובה של סתירה זאת נראה לנו הכרחי, מפני זילות התורה.

גם חז"ל מסכימים כי "התורה נתנה מגילות מגילות" (שמות רבה ה' כב, ועוד) ומכאן שהיה על הסופרים לצרפן ולחברן-יחדיו. אם נראה אותן "מגילות" מקוריות כ"מגלות" את דבר האל, הרי עבודת העריכה של סופרי המקדש הייתה בחזקת "קיבוץ הגילויים" של דבר האל לבני ישראל, כפי שנשמרו במשכנים ובמקדשים השונים - במדבר, בשילה ובנוב, בירושלים, בשומרון ובדן. גישתנו מבקשת לשלב בין ההשקפות הסותרות-לכאורה הרווחות כיום בישראל, ממש בדרך שעשו זאת עורכי המגילות ההן. דווקא נקודת מבטם של סופרי בית ראשון, עשויה הייתה לבנות את כתיבת התורה כעבודת-קודש נבואית התקפה מאוד לימינו אלו.

אם בכתיבה על בריאת האדם וגירושו מגן העדן, למשל, התכוונו לבשר על גלות-בבל הממשמשת ובאה וקיבוץ הגלויות העתידה לבוא בעקבותיה, הרי בכתיבה על נח הבונה תיבה להציל בה את שארית האנושות - יכלו לראות את עצם עבודתם שלהם, את כתיבת התורה (שמקומה הוא בתיבה/ארון הקודש) שתילקח לבבל ותגרום לעם לזכור ולשוב למועד, אולי כולל עשרת השבטים הגולים-מקודם, לארץ ישראל ולבנין המקדש בירושלים. וכך גם האפשרות הגרועה לאותה שארית מתבטאת בדיוק בבבל - יריבתה של ירושלם ומחריבתה.

מבחינתנו, לכן, דווקא גרסת-חקר-המקרא עשויה לתת לנו זווית-התבוננות עדיפה לתפיסת התורה כמכוונת בעיקר לימינו, ימי שיבת ציון ותקומת ישראל. סופרי-המקדש חיו בתקופה של התכוננות לגלות ולקיבוץ הגלויות של בית ראשון (ועריכה אחרונה בימי עזרא, פירושה בדיוק הנחיה לבניה המחודשת). יתכן שהם עצמם לא יכלו לחזות במודע במסרים ובזמנים שמעבר לאותה שיבת-ציון ראשונה, כמו לחידוש הציונות בימינו. אך מכניסתם לפנימיות הדברים ומתוך שהיו טעונים השראה-נבואית (לא פחות מהנביאים הגדולים, ישעיה וירמיה) יכלו להיכנס לתבניות-בראשית ארכיטיפיות ונצחיות של גלות וגאולה, ולכוון בעריכתם גם לימי שיבת-ציון השניה ולבניה-מחדש, או תיקון, של האנושות, בימינו אלה.

סופרים שכתבו על יציאת מצרים לקראת חורבן בית ראשון או בימי שיבת ציון שאחריה יכלו בעצמם לחפוץ ולהתכונן לגאולה בימיהם. אולם מכיוון שהתבנית הגדולה של התורה, כפי שנראה מייד, בנויה משלישיות, הרי שיבת ציון והגאולה השלמה, לפי התורה, זמנן לא היה אז, אלא בימינו שלנו.

המבנה הפרקטלי של התורה

על פי המסורת, האדם נברא בא' בתשרי. ראש השנה שלנו איננו איפא ציון לראשית הבריאה, אלא אנו רואים את הראשית ביום הששי - יום בריאת האדם. האדם בצלמנו ובדמותנו. לא קרו-מניו, לא ניאנדרטל, אלא אדם העוסק בבעיות המעסיקות אותנו עד היום הזה.

"העולם הזה" הוא איפא עולם אנושי, עם דילמות אנושיות, ולא כל סבך המבנים הגיאולוגיים בני המיליארדים והמיליונים. ועם זאת, קיים לדעתנו דמיון מסוים בין סדרם של תהליכים קוסמיים לסדרם של תהליכים תרבותיים. האחד הוא השתקפותו של השני, אם גם בזעיר אנפין.

גם אנחנו, כשאר בני העידן המודרני, נזקקים לדוגמאות מן המדעים החדשים כדי להמחיש זאת:

התפיסה החדשה העוסקת בגיאומטריה של הטבע והקשורה בשמו של מנדלברוט, זו העוסקת בדמיון עצמי (self similarity) והמכונה "הגיאומטריה של הפרקטלים" ^[##][c], ממחישה בציורי מחשב מדהימים, חוק שהולם את ענייננו: דמות כוללת (שבמקרה של הקבוצה המתמטית המיוחדת הנקראת "קבוצת מנדלברוט" דמותה מעין בודהא גדול ישוב), חוזרת אין ספור פעמים בצורות מוקטנות, הקשורות אל הדמות הגדולה בחוט בלתי נראה, והגיאומטריה, או הדמות, של הפרטים היא דומה לזו של הדמות הכוללת. כל אחת מהדמויות היא יחידה ואיננה זהה לחלוטין למשניה, אבל השינויים מחייבים אבחנה דקה.

נשוב למדרש שעסקנו בו לעיל, על פיו "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", וננסה להבחין כיצד התבניות האלהיות הכלליות, מופיעות - ממש כמו בפרקטלים - גם בפרטי הפרטים.

באופן פשטני למדי נוכל למצוא דגם זה בנושא שכבר נגענו בו - מחזורי ה"שמיטות". על פי תפיסת המסורת היהודית משמשים מחזורים של שבעת "ימי בריאה" הן ביצירתם של היקום וכוכבי הלכת, הן ביצירתה של ההיסטוריה האנושית, הן בשמיטות וביובלות - שהם חוקי התחזוקה הנאותה של האדמה - מקור הפרנסה - והן במבנה השבוע, בן ששת הימים והשבת - שהם חוקי התחזוקה הנאותה של האדם.

גם כאשר נבחן את מבנהו הסיפורי של ספר בראשית, נוכל להבחין באותו דגם חוזר, כשבמהלך הפירוט מתבררת גם מגמה של התפתחות.

עצם מעשה בראשית מסופר בשלוש גרסאות, השונות בתכלית - לכאורה - זו מזו. הרבה מחוקרי המקרא רואים בכך עדות להרכבת מקורות שונים, מבחינתנו יש בכך מטרה, ואף כורח, סיפורי.

הגרסא הראשונה היא זאת של סיפור הבריאה בת ששת הימים, הנחלקים לשלושה ושלושה: שלושה ימי הופעת הארץ, או האדמה, ושלושה ימי הופעת החי, ששיאו - אדם.

השניה היא סיפור גן העדן, על פיו אירעה הבריאה כולה ביום אחד, ("..ביום עשות אדני אלהים ארץ ושמים"), בריאת האדם הקדימה חלקים מבריאת הארץ ("וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח"), ואפילו שם הבורא עצמו נשתנה. גיבורי הסיפור הם שלושה: אדם, חוה ונחש, אליהם מצטרפים בהמשך שני בניהם המתחרים זה בזה, ובניו של קין.

השלישי הוא סיפורו של הבן השלישי - שת - אבי-אביו של אנוש, כלומר: אבי האנושות. שוב פותח הסיפור ביום אחד של בריאה - "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם" (בראשית ה' א). אדם הוא דמות שולית בסיפור, חוה ושאר בני אדם מן הסיפור הקודם - אינם נזכרים, או אינם קיימים כלל.

לכל אחד משלושת הסיפורים הנזכרים יש גם סיום אופייני.

סיומו של הסיפור הראשון הוא אידילי - "ויכולו השמים והארץ.. וישבת אלהים מכל מלאכתו".

לסיפור השני - המכיל שלושה תת-סיפורים, יש גם שלושה סיומים, כולם טראגיים. אדם וחוה מגורשים מגן העדן, הבל נרצח, קין נידון לנדודים, אבל בסופו יש גם תקווה: הוא בונה העיר הראשונה.

הסיפור השלישי מסתיים בלידתו של נוח - זה שיחיה, אבל דורו יכחד במבול.

לשלושת סיפורי הבריאה הללו נייחד דיון נרחב בפרקים הבאים. ראוי לציין את המקבילה שבין ספור(י) הבריאה לבניין המשכן (המובא אצל מפרשים רבים ובפירוט רב בספר הזוהר). ישנם, כאמור, שלושה סיפורי בריאה, ושלוש חזרות על מבנה המשכן. שלוש חזרות אלה מקבילות לאבחנה שעשינו בין הבריאה (רעיון המשכן ותבניתו הנמסרת בהשראה אלהית), ליצירה (בצלאל מתכנן ויוצר את המשכן) לעשייה (החומרים נאספים מהעם ומעובדים, והכוהנים באים לשרת במשכן). אלא שבפירוט שלושת סיפורי המשכן התהליך חוזר ומשתחזר בנאמנות רבה, ואילו בתהליכי ההשתלשלות הרגילים של העולם ושל ההיסטוריה האנושית חלו קלקולים והשחתה.

עיון נוסף יבהיר לנו כי ספר בראשית כולו נחלק אף הוא לשלושה סיפורים, שסיומו של כל אחד מהם מביא לראשיתו של האחר, שיהיה ניסיון לשיפור ולהתפתחות.

הסיפור הראשון, סיפור בני האדם, מגיע לסיומו הטראגי במבול. זהו יום הבריאה הראשון, האלף הראשון מאלפיים שנות התוהו. הסיפור השני, סיפורם של בני נוח, מגיע לקצו - שהוא אולי טראגי, אבל אולי מלמד על פריצה - עם דור הפלגה, וזהו יום הבריאה השני, כלומר: האלף השני של התוהו, שממנו ואילך מתחילים אלפיים שנות תורה. תחילת אלפיים שנות תורה היא סיפור הבריאה השלישי - סיפורם של אברהם ובניו. גם הוא - ברוח הגיאומטריה הפרקטלית - נחלק לשלושה סיפורי משנה - סיפורי שלושת האבות. ותבנית אחת חוזרת בסיפורים הללו שוב ושוב, למרות הדמויות המשתנות. יש שהדמויות מקלקלות, יש שהן מתקנות, אבל ברור שאין "חטא קדמון". ההתנהגות האנושית משתפרת, וההבנה מעמיקה, עד ימינו שלנו.

כי אכן, גם סיפור דורנו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור הבריאה. אנו עומדים עתה בסיפור הבריאה השלישי, לאחר אלפיים שנות התוהו ואלפיים שנות התורה, (שחלקם השני הוא ימי המקדשים ועריכת התורה), אנו עומדים באלפיים שנות משיח. היום החמישי היה יום של יצירת התלמוד והמדרשים, ועתה - ביום הששי - "נעשה אדם".

במהלך הפרקים הבאים אנסה לטעון, ולהוכיח, כי משמעות התבניות המשתזרות וחוזרות הללו שונה למדי ממה שטענה הפרשנות המסורתית. המסורת רואה בסיפורי התנ"ך תהליך של "בירור" נמשך, המצמצם והולך: מכל האנושות "נברר" עם ישראל, וממנו - היהודים, שרק הם יודעים ומבינים את התורה. זוהי גישה שהתאימה לעם נרדף ומושפל בגולה. אבל התורה הלא ניתנה על סף הכניסה לארץ ונופקה בהמשך מן המקדש!

לטענתנו, כיום - כאשר אנו נמצאים שוב בשלב מעבר בין גלות לישיבה בארץ - עשויה התורה להדריכנו בדרכים לא שיערון אבותינו, מעצם היותנו יושבים בארץ חופשיים מחרדות הגלות, כאביה ושנאותיה ודוברים את שפת התורה בחופשיות.

הוכחה לדרכנו, בבואנו לבחון את התורה כאילו לא ניתנה אלא לעתיד לבוא, ככלי שנעשה רלוונטי דווקא לדורנו, נעוצה בעצם הקשר עם השפה:

כל אחד מאתנו מודע לחלוקה הברורה לזמנים. האם כותבי התורה לא היו מודעים לכך?

התורה אכן פותחת, כפי שניתן לצפות, בלשון עבר: "בראשית ברא אלהים..". אבל מיד היא נוקטת לשון הווה ממושך: "..ורוח אלהים מרחפת על פני המים". ומכאן ואילך, על פני כל פרקי התנ"ך - הדיבור הוא בלשון.. עתיד, "ויאמר אלהים..". אמנם דורות של דקדקנים זיהו וו זו כ"וו היפוך", אך זהו רק שם שאינו מסביר דבר. נכון יותר לראות את "וו ההיפוך" גם היא כ"וו חיבור" של זמנים - חיבור של אירועים בעולם הזה של הזמן עם עולם נצחי (או ארכיטיפי) של התגלות שהוא מעבר לזמן ובו העבר, ההווה והעתיד הם חטיבה אחת.

ניתן לנו לכן לראות את התורה ככתובה בזמן נבואי שהוא זמן עתיד לגבי התורה שהייתה מוכרת בעבר והופכת להווה בימינו. נעבור איפא לבחון את סיפור בראשית, לאור אפשרות זו.