המסע לארץ המוריה
יצחק חיות-מ"ן
אין ספק. יש לפתוח את הסיפור בחמור. החמור הזקן היה חולה, ואני
יצחק, קיבלתי על עצמי לשאתו אל מחוץ למחנה, ולהניחו הרחק, שלא תעלה צחנתו אלינו.
לקחתי אותו, את החמור הזקן, שכה רבות נשא אותי על גבו בסבלנות.
לקחתי אותו אל מעבר לגבעות הקרובות. שם עקדתי את רגליו והנחתי אותו למות בשיני
תנים וזאבים, ובמקורי הנשרים אשר עליהם המלאכה לגמור. כאשר פניתי ללכת, חזיתי שוב
חזון מוזר: הפעם ראיתי על הגבעה בתים מוזרים, בנויים באבן אפורה. בתים בעלי קירות
דקים מלבניים ועגולים. למטה, בתחתית הגבעה, על רצועה כהה, ראיתי חיפושיות ענק
מתרוצצות על גלגלים מסתובבים. נשאתי מבטי לעמק באר שבע, למחננו, והוא נדמה לי עתה
כעיר עצומה, ובה אלפי בתים. מהם גבוהים לאין פשר. עיר פרזות שאינה מוקפת חומה.
שפשפתי את עיני בתמהון, ולפתע נעלם החזון ואיננו. ראיתי רק את מחננו הקבוע ושבתי
אליו.
למחרת,
כאשר השכמתי בבוקר ועליתי על הגבעה לראות העלה הנשר על נבלת החמור, ראיתי שם
לתמהוני חמור חי, עומד על רגליו ונוער לעברי בששון. האם השתחרר החמור מהחבלים שבהם
עקדתי אותו? מקרוב נראה החמור שונה: צעיר יותר ובהיר יותר, ואילו החבל היה כרוך
לצוארו כאפסר. התקרבתי והבטתי בו בעיון. ודאי שהיה זה חמור אחר )אף שדמה מאוד
לחמור הזקן(, אולם החבל היה החבל שבו
עקדתי אותו אתמול. הכרתיו, כי כאשר שזרתיו בידי - העמקתי חשוב על עניני חבלים
וקשרים: חשבתי על חיי, שאף הם שזורים קשרים קשרים, שלושים ושבעה מספרם - כמניין
שנותי - ועוד קשרים נכונו להם, אף כי אינני יודע כמה, ותהיתי מדוע אין חבלי שלי
מתקשר עם חבלי אחרים. וכיוון שהעליתי בעיני רוחי חשיבה זאת - זכרתי את פרטי כל
הגדילים אשר שזרתי יחד. מי אם כן התיר את החמור הזקן והחליפו בצעיר ממנו? האנשים
היחידים המזדמנים לסביבה זו הם רועי גרר, הפלישתים שאבא כרת עמם ברית, בשנה בה
גורש ישמעאל.
ושוב
קשרתי קשר וגדיל: גם ענין הפלישתים מטריד
את רוחי. מדוע כרת עמם אבא ברית, לאחר שגזלו מאתנו את הבאר? מדוע סלח על כך
שאבימלך מלכם גזל את אמא ממש לפני שהרתה אותי? מי משניהם הוא אבי האמיתי? האם יש
קשר בין הדברים? האם הם אשר החליפו את החמור בחמור אחר? האם זו מתנה? או ששוב אני
חוזה חזיונות? ליטפתי את החמור בידי, וחשתי אותו בכל עצמותו. לא אין זה חזון. אך
כיוון שנזכרתי בחזיון יום אתמול - בעיר עצומת הבתים - עליתי לראות האם ישוב.
הפעם
לא ראיתי חזיונות - אולם ראיתי את שיירת הרוכבים מתקרבת. חרדה סתומה אחזה בי
כשראיתי אותם. עקבתי במבטי אחר הרוכב הבטוח, היהיר, על סוסו, במרעיו. עוד בטרם
ניתן היה לזהות את תוי פניו - ידעתי: זהו ישמעאל. אחי ישמעאל, שנעלם לפני שנים,
בהיותי ילד קטן. אחי, אשר לא ידעתי הטרוף טורף, האם מת בצמא, במדבר, באותו יום
נמהר בו שלח אותו אבי מן הבית; אותו ואת הגר אמו. לא היה ספק בלבי - זהו ישמעאל. הייתי במבוכה. לא ידעתי איך להגיב: לרוץ
וליפול על צווארו ולחבקו - או לרוץ הביתה לבשר את הבשורה? ואולי לא ישמח כלל לפגוש
אותי אלא להיפך: ישנאני? הרי למעני התעקשה אמא לשלוח אותו למדבר וסיכנה את חייו.
רגש
חובה פנימי צווה עלי לרוץ אל אמי, אל שרה, ולבשר לה: אמא, ישמעאל חזר! קשרתי איפא
את החמור, ומיהרתי למטה. במרוצתי אל אוהל שרה נתקלתי באבא. ימים רבים שלא ראיתיו.
הוא היה במדבר, מחפש את אלהיו אשר לא דיבר אליו שבועות וירחים, והנה הוא ניצב
פתאום בדרכי. אמרתי לו: "אבא, ידעת? ישמעאל"! "כן. ידעתי
בני", אמר. "ישמעאל חוזר, והעיט עט אל הגוויה. אולם להיכן אתה רץ
בני"? "לבשר זאת לאמא", אמרתי. אך הוא עמד בדרכי ואמר: "לא.
שמור זאת ממנה, חסוך לה את הידיעה. לא נותר עוד הרבה זמן". היה משהו מוזר
באבא. ברק זר היה בעיניו. "אבא" שאלתי, "האם דיבר אליך
אלהים"? "עדיין לא. אך יודע אני, היום ידבר. היום, לעת ערב, כאשר תצא
כהרגלך לשוח בשדה. בוא בני ואראך דבר".
נכנסנו
לאוהלו. על השולחן היו מונחות סכין חדה וקטנה ורצועות עור לרוב. "הרעיון הזה
עלה על דעתי בשבוע האחרון", אמר הזקן, "אך עדיין אינני יודע כיצד בדיוק
לעבדו. אני מבקש להכין מעין קמיע מרצועות ומגידים של עור. קמיע שכולו עור. שני
קמעות למעשה. אחד של ראש ואחד של זרוע. אני חושב... לא, לא חושב. אני יודע! אני
יודע שאם אצליח לבנות את הקמע הנכון - אוכל להגיע אל האלהים בכל עת תפילה".
דאגה
אחזה בי. כבר שבועות וחודשים שאני חושש לאבי הזקן. הוא הופך נואש יותר ויותר
בניסיונותיו להתקשר עם אלהיו ולשוחח איתו בטרם ימות. והנה - האב הנערץ אשר ניפץ את
כל האלילים, אשר ביטל את כל האמצעים בהם ניסו האנשים לכפות את רצונם על האל - הנה
הוא עצמו מנסה לבנות כלי להשבעות ולהשפעות על האלהים. אבא ראה את מבוכתי אך טעה בה
כנראה, כי הוא חזר ודבר בשיבתו של ישמעאל. "הזוכר אתה שלפני שני ירחים עזבתי
את המחנה והלכתי למדבר בראש אורחת גמלים?" שאל, "יצאתי אז לחפש את
ישמעאל. כשמצאתיו - הלכנו שנינו לעיר רחוקה, ליד הר, בקצה המדבר, ושם בנינו מקדש
לאלהים. מקדש לבניו של ישמעאל...
הנתת דעתך לכך, כי מקדש הוא היפוך אותיות דמשק? על כן הפננו פנינו מדמשק
ומאור כשדים - והלכנו הלוך ונסוע הנגבה. קוביה שחורה הצבנו למרגלות ההר, ובה אבן
שחורה אשר ירדה מן השמיים. רק כאשר שבתי צפונה, למחננו, נוכחתי לדעת כי שגינו.
האבן שהצבנו לא היתה האבן הנכונה. היא לא הכילה את הדיבר האלהי. אבל אני יודע, שיש
הר במדבר, אשר בו יגלה מי שאמור לגלות, מה צריך להיכתב. ורק אז, בני, נוכל לבנות
את המקדש. אולם לא יהיה זה מקדש אבנים קבוע. עדיין לא. על בשרנו נישא את מקדשנו.
על ראשנו ועל זרוענו. יחד נבנה אותו, אני ובני. רק אז יהיה האל איתנו תמיד, בכל עת
תפילה.
כל
אותה עת שאבא דיבר, הייתי מאזין לו בלב ולב. תהיתי אם ידבר גם על משמעות שיבתו של
ישמעאל. הרי ברור שעכשיו, כששוב נפגשו והתפייסו ביניהם, משהו יקרה גם למעמדי.
העודני היורש - או שמא ישמעאל הבכור יירש את אבינו תחתי? לישמעאל יש בנים. ואילו
אני - איש במיטב שנותי - עודני רווק. איך אוכל להמשיך את השושלת באין לי בנים?
הייתי נתון בסערת רגשות, אולם בחרתי להמשיך ולדבר על הדברים המטרידים אותו -
קמיעות וחיפושים אחר האלהים: "אך כיצד תוכל, אבא, להתקין את הקמיע שאתה מבקש,
אם אינך יודע אלו השבעות לכתוב בתוכו"? "בני", אמר. "החשוב
מכל - הוא שמו של בורא העולם, ואותו אכתוב בקמע. זה הוא גם השם אשר אוריש לבני.
יום אחד יהיה עליך לגלות את השם המפורש בעצמך, בני. רק זאת אומר לך כי זה עתה נגלה
לי שם אחר. לא שם אלהים, ובכל זאת - שם אלהי: ישראל. לא ישמעאל, לא יצחק - אלא
ישראל. זהו השם אשר עליו תשרה הברכה. והוא דומה כל כך לשם אימך, שרה.. על ישראל זה
מצוה האל לגלות את השם המפורש: שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד. איני יודע מה הוא
השם, ומי הוא אותו ישראל. האם אדם הוא, או שמא מלאך, או אפילו אלהים עצמו. רק זאת
נודע לי, כי כל מה שהבטיח לי האל - הוא יקבל".
ובכן,
שוב שוגה הזקן במשחקי האותיות. מרגע שעמדתי על דעתי ידעתי כי זהו אחד משגיונותיו.
כן, יכולתי מיד לעקוב אחר חישוביו החדשים. היכרתי את הדרך. סכום אותיות "ישראל" הוא 145, סכום כל הספרות מצטרף ל-10, כלומר מספר המורכב מ-1 ומ-0,
כלומר: אחד.- האלהים האחד. גם ישמעאל - סכום אותיותיו 154 מצטרף באותה דרך ממש
לאחד, וכך גם שמי שלי, יצחק, שסכום אותיותיו - 208, כלומר עשר, וחוזר חלילה. משחק
האותיות גרר אותי למחשבות על שמי, יצחק.
שמי המוזר. צחוק במשפחה רצינית שכזאת? צחוק שהוא גזרת האלהים? האלהים, אשר שמו שלו נסתר
ממני, הוא שבחר לי שם בלתי אפשרי זה. מוזרות דרכי האל בעסקי שמות. הנה גם את השם ישמעאל בחר האל. אולם האם היה לו הדבר לעזר? הלא
מראש הוטל עליו גורל אכזר. אבא עצמו גרש אותו מביתנו למות. ואולי להיפך: אולי ניצל
בזכות השם, אולי שמע האל את בכיתו כאשר גווע, והצילו?.. ואילו אני - לי ניתן שם
שעקרו שעשוע וחיים נוחים. נגזר עלי לשבת באוהל וללמוד ועבדים דואגים לכל צרכי. האם
נשקפת גם לי סכנה כלשהי? ואם כן- האם הצחוק יצילני ממנה? סכנה מוזרה ופתרון מוזר
עוד יותר.
"אבא'לה"
אמרתי לו. "די בהזיות, ישמעאל ודאי כבר הגיע למחנה". אבא מיהר ויצא איתי
מן האוהל, לקדם את פני ישמעאל.
הם
הכירו היטב זה את זה, אין ספק. כאשר ראה אותו ישמעאל נפל ארצה לפניו, ואחר כך קם,
ונפל על צואריו ונשקו. ואבא נשקו אף הוא. ואף על פי כן - המתח ביניהם היה רב.
יכולתי לחוש אותו באוויר, ולא ידעתי האם עלי לשמוח בכך, או להצטער. אבא קבע מיד
כללים נוקשים: "ישמעאל בני" - אמר - "סור לך הצידה. אל נא תצער את
שרה. לך לך אל האוהל שבקצה המחנה וחכה לנו. מחר, בני, נצא לדרך".
יכולתי
לחוש בהתרגשות שאחזה בשניהם, למרות שלא הוסיפו דבר. ישמעאל קד ומיהר אל האהל שייעד
לו אבא, וגם אבא סב על עקביו ולא עצר להביט לעברי, וחזר - מן הסתם - לרצועות העור
שכל כך העסיקו את רוחו. נותרתי לבדי, בהרגשה קשה, שלא עמדתי על סיבותיה. טבעי
שיהיו רגשות אשמה ואף איבה בין השניים. אך ברור - וכך הרי גם הסביר לי אבא זה עתה
- ברור שהם נפגשו כבר, והתפייסו. אם אבא בנה לישמעאל מקדש, ודאי גם בירך אותו מקרב
לב. ואילו ישמעאל שנראה כה גאה ברכיבתו, כשראה את אבא - גם כיבד אותו וגם נישקו,
ולא היו כל סימני איבה בפניו. ובכל זאת היתה הפגישה ביניהם קצרה להדהים. אלי לא
התייחס ישמעאל כלל, כאילו שלא הייתי קיים. בעצם - שניהם לא התייחסו אלי. ודאי
שנוכחותי לא היתה רצויה. הפרעתי להם. מדוע לא יכולנו שנינו - ישמעאל ואני - ליפול
איש על צואר אחיו? והרי כה קרובים היינו זה לזה בילדותנו. כה קרובים. ועכשיו יש
מרחק וניכור. ישמעאל הורחק מכאן בגללי. לא שרציתי בזאת. אך הוא הורחק, ואנו עכשיו
רחוקים, ולא הצלחתי לקרוב אליו כמו שקרב אליו אבא. אבא שהקריב אותו בגללי. האם
הורחק ישמעאל או האם הוקרב? שניהם. הוא היה לקרבן בעבורי. כדי שאני אשאר כאן לשבת
באוהל וללמוד. משום שאמא לא רצתה שבן האמה יירש את אבא אלא אני. נראה כי ישמעאל
סלח לאבא, אך איננו סולח לי. האם הוא שונא אותי? האם הוא מקנא? לאמיתו של דבר,
דווקא אני מקנא בו. אני יושב כאן בין האוהלים, בנוחיות, ואילו הוא יודע לדאוג
לעצמו. כבר כנער עמד בפני סכנת המוות במדבר ומאז ודאי נאלץ לעמוד במבחנים קשים,
ויכול להם. מבחנים שאני ודאי לא הייתי עומד בהם. בכלל, הוא נראה הרבה יותר מוכשר
ונכון ממני להנהיג את השבט. בזה הייתי חייב להודות. כי מה נשתנה מן הימים בהם גורש
בגיני? עדיין אני סמוך אצל שולחנו של אבא, אצל אוהלה של אמא, ועדיין היא המחליטה
בעבורי. בעצם - רק בגינה עוד אין לי אשה ובנים, וממילא נחות אני ממנו. לוא רק
יכולתי לדבר אתה על כך. אך כיצד?
הלכתי
לאוהל אמי. אמא הזקנה. היא הרימה את פניה לעברי. פנים שעדיין יש בהם שרידי יופי,
אולם הזעף מאיים לטשטשם. גם הפעם היתה זועפת. ברגע שהגעתי החלה להתלונן, כפי שעשתה
תמיד. לעתים חשבתי שגיחותיו החוזרות ונשנות של אבא אל המדבר, לחפש את מילותיו של
האל, לא נועדו אלא כדי לברוח מפניה ומפני תלונותיה. לאחרונה שוב החלה לדאוג בעניין
ישמעאל. שנים לא העסיק אותה ועכשיו פתאום דאגה שוב שיחזור ו'יקלקל' אותי.
הסברתי
לה שכילד צעיר ופגיע באמת יכול היה לפגוע בי. אולם עתה גדלתי ואין צורך לדאוג עוד.
"לא" אמרה, "לא, אתה עדיין ילד צעיר". ניסיתי להחזיר את השיחה
לפסים אחרים, לגדילה ולנישואין ואמרתי לה "אמא, נכון שישמעאל צחק אתי, נכון
שיכולתי להגרר למשכב זכור, ישמור האל. אולם ראי! גדלתי ואני צריך אשה. עלי לשאת
אשה". ואילו היא ענתה, "אוי, לא. אסור לך לבחור אחת מן הנשים האיומות
האלה מן הסביבה. מן הכנעניות. אל תעשה כאשר עשה אחיך. עליך להנשא למישהי מבית אבי,
מארץ מולדתי". ואני עניתי לה בפעם המי יודע כמה: "בסדר אמא, אלך שמה.
אלך לדמשק לחרן". והיא עונה: "לא, לא תלך. לא תלך אל הדרך ההיא, אל
המקום הנורא ההוא. אני הלא מכירה את המקום, על הדרך לדמשק. השטן מחכה לך שם. רק
אליעזר. הוא היחיד שיכול ללכת. אם רק יסכים אביך לשחררו". "אליעזר
זקן" אמרתי. "הוא היה אמנם גיבור בשעתו, אולם אסור לעייפו עכשיו בטיולים
ארוכים". "לא" אמרה. "עליו לצאת לדרך, ועליך לבקש את אביך
לשלחו אל הדרך". "אבל למה דווקא אני, אמא?", אני שואל, "את
אשתו והוא יאזין לאשר שתבקשי. רק לך יציית." ושוב היא חוזרת לזעפה הקודם,
ורוטנת על הנתקותו הגדלה והולכת ממנה ועל כך שאיננו מאזין. "הוא איננו שומע,
הוא איננו שומע בקולי. רק אל ישמעאל הוא שומע, אני יודעת, אני יודעת, מתרוצץ שם
במדבר ונועד איתו. יחד הם חורשים מזימות. ישמעאל חורש מזימות נגדך. באמת. אני
יודעת. הוא רוצה לרשת את מקומך". אני מתקומם: כמה אפשר כבר להקשיב לדברים
כאלה! "טוב אמא", אני אומר, "אני אדבר עם אבא ועם אליעזר".
הנה
מצאתי תירוץ לעזוב את אוהלה, ושוב אני חוזר לאוהלו של אבא, ומוצא אותו מיושב שקוע
בשרעפיו. על זרועו השמאלית ועל מצחו קוביות העור השחורות ריקות, והוא מנסה עדיין
בכל כוחותיו להתקשר עם אלהיו. גם מן האוהל שלו יצאתי ועזבתי גם אותו לנפשו.
והלכתי
לחפש את אליעזר. תהיתי היכן אמצא אותו. כה עסוק תמיד, הזקן הזה. עדיין עסוק. הוא
המוציא ומביא ועל פיו יישק דבר. הוא השולט במשק הבית. לא אני, לא אבא. אנו עסוקים
איש בהזיותיו, בלימודיו, במשחקיו. ואילו אליעזר - הכל עדיין בידיו. אינני מאמין
אפילו שאבא יסכים לשחרר את אליעזר למסע כזה. מסע של שבועות לארם דמשק ולחרן. מי
ינהל את כל משק הבית בהעדרו? אני יודע את התשובה כמובן. עלי יוטל העול. ואילו אני
- כמה הייתי רוצה לנסוע לארצות רחוקות, להסתפח לאורחות של שיירות סוחרים, לשבא,
לאור. לעתים אני מרגיש סגור כל כך, כאן במדבר באר שבע.
מצאתי
את אליעזר באוהלו. קשה עלי לקבל את זקנתו. נכון, שיבה זרקה בשערו הדליל, ובזקנו,
אולם עודנו זריז וחזק, כבימים שנטל חלק במשחקי הילדות שלי. כמה טיפל בי בילדותי!
כמה עלילות ספר! תמיד היה לו זמן בעבורי. הנה, כבר סיים את סידור העבודה, שלח
עשרות רועים ועובדים לפועל יומם, איש לדרכו, והוא פנוי לדבר אתי. הזקן החביב.
"נו", אמר, "אני מבין שראית את אבא הבוקר, מה שלומו"? ניסיתי
להשתמט מתשובה ישירה, אבל הוא ראה זאת וציין: "כן איציק, הזקן איננו עוד
כשהיה. נצטרך לעשות משהו. במה הוא עסוק עכשיו, בעוד משחקי-אותיות"?
ברור
שאליעזר איננו מאמין במשחקי האותיות ואף לא בקדושת השפה העברית. הוא מעדיף לדבר
ארמית או שפות אחרות. לפרוש רשת על פני ימים. "שמע איציק", הוא אומר לי,
הפעם כמו בפעמים אחרות, "אנחנו צריכים להקים אימפריה. לא די לרבוץ כאן, בפינה
הקטנה, במדבר. לא לשם כך נגלה אלהים אל אביך, אלא למען כל בני האדם. אנחנו צריכים
לעשות משהו. החובה מוטלת עליך, אני אעשה כמיטב יכולתי ואפיץ את התורה. אני ובני
נהיה תמיד לשרותך, אבל עליך לעשות משהו חזק. משהו שישבה את ליבן של אומות העולם.
צריך להפוך אותך למנהיג, ואילו אתה עדיין יושב לך באוהל אמך. עליך להתעורר. עליך
לעשות משהו שישאיר רושם בעולם". "עזוב אליעזר", אני אומר לו,
"יש לי חדשות. ישמעאל חזר"! מיד כשהזכרתי שמו של ישמעאל קדרו פניו. אני
יכול להבין. אם ישמעאל יהיה היורש - יחזור ויקח על עצמו את ניהול המחנה על כל
עבדיו. מה בצע לו באליעזר? אך אני התעלמתי מקדרותו והמשכתי: "אליעזר, אבא
קידם את פניו של ישמעאל באהבה אך ביקש ממנו לסור הצידה, לאוהל המרוחק, ולחכות שם
עד מחר. הוא אמר שמחר יצאו למסע. אולי נצא כולנו למסע". "אשר לי"
נאנח אליעזר, "חלףעבר זמן המסעות, אני כבר לא בגיל לזה". "אם אבא
יכול ודאי שאתה יכול"! אמרתי לו: "ויש עוד דבר, אליעזר, ביני לבינך.
דיברתי על כך לא פעם עם אמא". הוא הביט בי בעינים מחייכות ואמר, "שוב
ענין האישה". "מה אפשר לעשות", אמרתי לו, "אמת היא שהייתי
רוצה לצאת בעצמי למסע. אך היא לא תתן לי. האם היית מוכן לנסוע לארם דמשק ולחרן
לחפש מי שהיא בעבורי?" "זו אחריות נוראה", הוא אומר לי, "איך
אוכל אני למצא לך אשה? אשה אשר אתה תצטרך לאהוב? אסור לך לסמוך על אף אחד בעניני
הלב. אתה חייב למצוא לך אשה בעצמך. ובכלל, אולי נסיעה, מסע הרפתקאות, יביאו רבות
לחישול אופיך, אולי תהפוך סוף סוף למנהיג שאני צופה".
"אליעזר",
אמרתי, "בוא נעשה עיסקה. אם מחר אכן נצא כולנו למסע עם אבא, ואם הוא אכן יבקש
ממך לצאת למסע, לא תצער אותו, נכון"? "לא", הוא אמר, "לעולם
לא אצער את אברהם ולא אשתמט ממצוותו". "אם כך", אני אומר לו, "אם
נצא מחר למסע, ויתברר לי שאתה עדיין יכול לצאת למסע. הבטח לי שתצא גם למסע
ההוא".
"נו,
טוב" הוא אומר, "אולם כדי שהעיסקה תהיה שלמה - גם לי יש תנאי: אם לא נצא
מחר למסע, סע אתה בעצמך לפדן ארם. אתה חייב לצאת למסעות רבים! אתה חייב להפיץ את
הבשורה, בשורת אלוהי אברהם, בכל העולם ולכל האומות".
ואני
אומר לו: "אליעזר, הלא ידעת, אינני יודע אפילו את שמו של אלהי אבי, כיצד אוכל
להפיץ את תורתו? והוא, אבא, אומר לי כי מישהו אחר נועד להפיץ את השם. ישראל שמו.
"ישראל!" חוזר אחרי אליעזר. "מי הוא ומניין צץ?" "אינני
יודע, אולם שמו דומה יותר לישמעאל מאשר ליצחק. אולי ישמעאל הוא שישמע את השם ויפיץ
אותו"? "לא, לא", נזעק אליעזר, "לא ישמעאל. ישראל מזכיר לי
דווקא את שם אמך, שרה. אתה שמע בקולה, שמע למוסר אמך, ואז אולי תשמע גם את שמו של
אלהים. אבל ראשית בוא נלך אצל ישמעאל, ונשמע מה הוא יודע. אני חושש מן המסע הזה,
שהוא יהיה שותף בו. ישמעאל חזק וגדול ומנוסה - ואיננו אוהב אותך."
יצאנו
בחשאי לאוהלו של ישמעאל, וגילינו כי הוא עומד בתפילה: מצאנו אותו קורא לאלהים. אך
הוא אינו קורא לו: אלהים, אלא אללה או אולי אל-נא. אל-נא הקשב לתחינתי, אל נא תן
לי את נחלתו של אברהם להורישה. אללה הטוב והמטיב. "שמע את המנוול הזה",
אומר לי אליעזר, "למה הוא מתפלל? לרשת את אברהם? לסלק אותך מן הדרך, או לפחות
לשמור אותך קטן ובזוי, וחסר זכויות? בן חסות מסכן? לא, תן לי לנהל את העניינים.
תראה, הוא עוד יסולק מן הדרך כמו שסולקו בזמנו אלילי תרח".
"כן",
אני אומר לאליעזר, "תפילה מוזרה מתפלל אחי. אללה שמע לי, אלנא הקשב לתחינתי,
אלנא עזור לי. מתפלל כאילו להיפך. והרי עניין השם הוא חשוב כל כך ומדוייק כל כך.
אבא אומר כי אם נדע את השם נוכל ליצור בעזרתו כל דבר שבעולם". אני משתתק לרגע
ומסתכל באליעזר. "אליעזר, אמור נא לי ואל תכחד ממני דבר: האם נכון הסיפור אשר
שמעתי? האם ברא אברהם אנשים בחרן? האם זה פירוש "הנפש אשר עשיתם שם?"
האם היה חומר בידו והוא חצב בחומר וחקק בו את האותיות עד אשר הגלמים קמו על רגליהם
והיו לאנשים חיים"?
"מה
אתה יודע על כך"? שואל אותי אליעזר. "לא הרבה", אני אומר.
"אנשים מספרים ספורים. אבל עוד בילדותי, כאשר לימד אותי אבא את האלף-בית, היה
מסתכל אלי לעיתים ואומר "בני, כאשר תוכל להביט ולראות ולהבין, חקור היטב
ותמצא את הדרך לחקוק ולחצוב את האותיות האלה ברוחך". ואני הבנתי שאם אכן ברא
אבא אנשים ועצב גולם מחימר, ונפח בו נשמה, ודאי היה זה בסוד אותן אותיות. אך אינני
יודע האם הסיפור כולו הוא נכון או לא. הרי מרבים דוקא לספר איך שבר אבא את
הפסילים. ואיך הצטיין בילדותו לבנות את דמויות החומר, את האלילים, אולם כאשר השכיל
והבין כי כולם הבל ורעות רוח - שבר אותם ואף נזרק לכבשן כעונש על כך. ועמד בכך
בזכות אמונתו באל שדי, באלוהות שהיא חסרת דמות... אמור לי אליעזר, האם באמת ברא
אבא אנשים בחרן? ...ואם כן, מדוע לא המשיך בזאת?"
"כאשר
יצאה משפחתו של אברהם מאור כשדים", מספר אליעזר, "לקחה אתה מן העפר אשר
ממנו היה תרח בונה את פסלי האלילים, וכן כמה עצים עתיקים מהם היה מגלפם. אלו ואלו
כמשא מספר גמלים. היה זה רכוש המשפחה החשוב ביותר. שאלתי פעם את אברהם על כך והוא
אמר לי כי הוא עצמו תחילה לא רצה בשום אופן לקחת את החומר הטמא, אבל אביו הזקן
התעקש והוא לא יכול לסרב לאביו. תרח הזקן טען כי זוהי אדמת הקודש, אדמת בבל, אדמת
השער לשמים - השער לאלהים. כאשר נתנחל בארץ מובטחת - אמר, ואלהיך יעזור לנו, נפזר
שם אדמת הקודש, נקים שם מזבח, ונבנה מחדש שער לשמים במקום בבל אשר השחיתה דרכה.
ומן החימר נעשה לוחות, למען הטבע בהם את התורה אשר יתן לך האלהים. וכך עד שהגיעו
לחרן שמרו על האדמה כעל היקר מכל. לימים, לאחר מות אביו, כאשר היה אברהם בתהייה
גדולה וחפש את דרכו ואת הקשר עם האלהים - ניסה ועסק בחומר: גבל בו דמויות אדם, קרא
אל האלהים, וניסה שמות והשבעות שונים".
"והעצים?",
שאלתי. "מניין כרתו אותם והיכן צמחו מלכתחילה?" "את זאת אינני
יודע. זה היה סוד משפחתי. שאלתי פעם את תרח עצמו על כך, והוא השיב שאלו עצי קדם.
אני חייב לאמר, שהתשובה לא ממש סיפקה אותי. אולם מדוע אתה זוקף פתאם אזניים
ככה?", שאלני. "אינני יודע. אולי אין קשר. אולם נזכרתי בסיפורים שהיה
מספר לי אבא בילדותי על עצי הגן, אשר נטע אלהים מקדם. על עץ החיים ועץ הדעת.
ותהיתי האמנם לעולם נשארו שם בגן, הרחק, תחת להט החרב המתהפכת, או שאדם, שכבר טעם
מפריו של העץ השכיל לקחת אתו לדרך מזכרות. אבל - ספר אליעזר: מה קרה לדמויות האדם
שיצר אבא? האם הם קמו על רגליהם"? "אינני יודע", אומר אליעזר,
"הדברים האלו קרו מזמן, כאשר אני עצמי הייתי ילד". "ושאר האנשים?
שאר האנשים אשר איתכם? הרי הם היו צעירים ממך. כיצד הופיעו הם"?
"כן", אומר אליעזר, "הם פשוט הופיעו. יום יום הופיע מישהו, יום יום
התווסף ילד חדש במחנה, למרות שאברהם ושרה היו חשוכי בנים. איני יודע אם היו אלה
יצירי כפיו של אברהם. רק דבר אחד אני יודע: כאשר היינו כולנו, שבעים נפש, שבט שלם,
הסתכלתי וראיתי כי החומר נעלם. לא נותר דבר מכל החומר אשר הבאנו איתנו מאור-כשדים,
ואילו ביתנו שלנו היה מלא חניכים, אשר הדרכנו בכל עבודה בשדה ובצאן. אברהם ושרה
לימדו אותם דברי תורה. אברהם את הגברים, שרה את הנשים. אברהם את הילדים, שרה את
הילדות. "והעצים?", אני שואל בחרדה גוברת. "מה עשו בעצים? האם
נשארו מהם בחצרנו?". "מהעצים עשו סמלים, לסמן בהם קברים ומקומות
קדושים." נזכר אליעזר. "ואל תדאג, יש לנו מהם די. למעשה אביך ביקש
שאוציא אותם מהמחבוא, ושיהיו מוכנים אף הם לדרך מחר, השכם בבוקר".
"מי
יודע", אני אומר לו, ורואה בעיניו כי גם הוא חושב ככה. "מי יודע, אולי
רוב בני שבטנו היו גלמים מעשי אדם". "מדוע, אם כך אמור לי, מדוע לא
המשיך בכך אברהם? האם אתה חושב שזה בגלל החומר שנגמר?" כך שואל אותי אליעזר,
"האם רמז לך משהו תוך כדי המשחקים?" ואני עונה לו: "כן, עכשיו
כשאתה מזכיר זאת, אני יכול להזכר ברמזים שונים שנתן לי אבא. מידי פעם אמר לי
שאצטרך למצוא את השם בעצמי, ואילו את המקום נצטרך למצוא כולנו. זהו המקום אשר
ממנו, מעפרו, נוצר אדם הראשון. אם נמצא את המקום הזה, - אמר - נוכל לקבוע שם את
בירתנו. את העיר הראשה לכל ממלכות האדמה". "והאם הוא יודע היכן
המקום?" "לא. הוא הלך בארץ ותר אותה לאורכה ולרוחבה, היה בכל אתר שבה,
והמקום עדיין לא נגלה לו"
"תמהני,"
אומר אליעזר "אולי מלכיצדק ידע. אני זוכר כיצד קידם אז את פנינו, אחרי שהצלנו
בעבורו את שאר מלכי הארץ, את מלכי סדום ועמורה. הוא ברך אותנו אז "ברוך אברהם
לאל עליון קונה שמים וארץ", והוא הרי ידע את כל צפונות הארץ. אך גם אם ידע,
אינני חושב שהוא גילה זאת לאביך".
"אם
כן", אני אומר לו, "אולי אני מבין סוף סוף אחרי מה מחפש אבי הזקן במסעותיו השונים. הוא מבקש אותה כברת
אדמה. חשבתי שהוא מחפש מקום להקבר. עתה אני מבין שהוא מחפש את ההיפך: את המקום
ליצור ממנו חיים. אולי לשם כך נצא מחר למסע - למצוא סוף סוף את האתר המקודש".
"על
כל פנים", נאנח אליעזר "לדעתי, הזקן שלך טועה בכך. כדי לעשות נפש אין
צורך ליצור אותו. לדעתי די בחינוך. הנה כל האנשים כאן מסביב, כל עם הארץ. צריך היה
לחנך אותם ולא לחשוב על יצירת אדם חדש מבראשית".
"חשבתי
על כך לא פעם" אני אומר "אבל הרי יש הבדל גדול בדבר. אתה יכול לחנך נער
אשר הוא יליד ביתך. ואילו כאן האנשים הם בני שבטים שונים. הם לא ירצו לשמוע. יש
להגיע אליהם באורח הנכון, בשמחת החיים המתאימה להם, בגיל הנכון שבו הם פתוחים
לשמוע את התורה. אם היה אבא מנסה להעביר את אנשי הארץ או את ילדיהם על דתם, היו
מלעיזים עליו שהוא מעביר אותם על דעתם, משגע אותם באמונות שווא. היו מגרשים אותו
ממקומם".
"אביך
היה גיבור" אומר אליעזר, "הוא לחם בארבעת המלכים ושיחרר את החמישה. ועם
כל זאת לא היה גיבור לאסור מלחמה על תושבי הארץ או להפיץ בקרבם את תורתו. ואילו
אתה יצחק, אתה חייב להיות הגיבור אשר יעשה זאת".
"לא
זו הבעיה" אומר אני אליו, "לא בגבורה תעשה. לא תוכל להכריח אדם להאזין.
האם ישמעו תושבי עם הארץ אלינו? אינני יודע אפילו אם אחי, עצמי ובשרי- ישמעאל -
האם הוא ישמע אלי? החינוך של ישמעאל חשוב ודאי יותר מזה של עמי הארץ. הייתי רוצה
לדבר איתו על כך. וחוץ מזה: איך ישמעו לנו תושבי הארץ ששפתם אינה עברית? כי הלא
אבא - זו השפה שהורגל בה מעבר לנהר. והוא טוען גם שזו היתה שפתו של אדם הראשון, בה
הוא כותב את ספר היצירה שלו, ובה הוא מגלה את סודות האלוהים. הוא לא יסכים לדבר
וללמד אלא בשפה זו".
עזבתי
את אליעזר. ידעתי שבאה עת. עלי לדבר עם ישמעאל, וישמעאל הרי דובר עברית. אך מה
אומר לו? שאני מצטער על מה שקרה בזמנו, שלא אני רציתי בכך? שקנאתי בו? שכל הסובבים
אותו חוששים מפניו? לא. אצמד למה שדברתי עם אליעזר. לענין השפה, השיחה, התפילה.
אלו הענינים הנעלים. אשמע מה הוא אומר וכיצד הוא מתייחס למעמד הקשה שהיה בין
שלושתנו קודם.
מאז
הבוקר, ציינתי לעצמי, אני נודד מאהל לאוהל, ואינני מוצא מנוחה לנפשי הנסערת. כמעט
שהפכתי עורי, מיושב אהלים לנווד. הנה אני שב ובא לאוהלו של ישמעאל. האוהל שבקצה
המחנה, אליו מתחמקים הצעירים והצעירות בערבים, לתנות אהבים. ישמעאל עומד זקוף. איש
יפה הוא. "אחי ישמעאל" אמרתי "שלום לך". "עליך
השלום" ענה. "הייתי אצלך כבר קודם" אמרתי בחופזה, "רציתי לקדם
את פניך. אבל שמעתי כי עמדת בתפילה, ולכן חזרתי בי. אני רואה שסיימת את תפילתך".
"ודאי" אמר. "אין להאריך בתפילה". "מדוע? אתה יודע שאבא
מתפלל תמיד? עם שחרית הוא משכים לתפילתו וממשיך בה לעיתים שעות?" ישמעאל נשמע
מעונין. "האמנם?, הלואי וידעתי. אבא רק התחיל ללמד אותי על התפילה. בן שלוש
עשרה הייתי אז, והוא רק התחיל ללמד אותי, ואז גרש אותי מעל פניו. מאז - חפשתי תמיד
את הדרך הנכונה ואת הזמן הנכון. אני מתפלל מספר פעמים ביום, אבל חסרים לי
כלים". "ספר לי על כך" אני מבקש, להוט לשמוע, "זה מעניין גם
אותי. גם אני מחפש את עתי שלי. אני חושב שתפלתי שלי צולחת עלי דווקא לפנות
ערב". "אינני יודע אם יש שעה קבועה נכונה", אומר ישמעאל,
"כאשר אתה חי במדבר - אתה לומד לחיות מחוץ לזמן, ובכל זאת לחוש את המיוחד
שבכל עת. אני מפזר את תפילותי במשך היום, חמש תפילות. כי אני משער שכך לפחות אחת
ביום תהיה בעתה... אולם ספר לי אתה. ילד קטן היית כשעזבתי. אז טרם למדת דבר. האם
לימד אותך אבא את כל סודות התפילה ומועדיה, תקנותיה ומילותיה?" "כן
אחי", אמרתי "הרבה דברים למדתי. למדתי להתפלל, למדתי גם לקרא
ולכתב". "זאת לא זכיתי ללמוד" אמר לי ישמעאל, "האם חשובה היא
הקריאה? האם היא מוסיפה לתפילה? האם אתה קורא תפילה מן הכתב או אומר אותה מן
הלב"? "הקריאה איננה משנה את התפילה. היא איננה מוסיפה לביטוי
העצמי", אני מביע את הרגשתי. "הלב ודאי יודע היטב מכל. אך כדי ליצור
יצירה גדולה יותר, כדי להתפלל בעבור כל שיבטך או עמך, כדי להתפלל לשלום העולם וכדי
לכלול בה הכול, חשוב לדעת את סוד המילים והאותיות הכתובות, לחברן ולצרפן".
"אתה
יודע מה" משתף אותי ישמעאל, "כאשר אקים את שבטי, אזמין אותך לבוא לבקר
אצלי, ולהיות לנו סופר ומלמד. אולי תכתוב עבורנו את כתבי הקודש שלנו". הייתי
מאושר. הזמנה זו מעידה ודאי כי הוא אינו נוטר לי. אך אולי, לוא הייתי תחת חסותו
היה בכל זאת מסלקני מן הדרך? "תודה על הזמנתך, אחי" השיבותי.
"ואולם עדיין לא הכל אני יודע, אפילו את הסוד שאבא קורא לו "ראשית
חכמה", וסותם ואינו מפרש, איני יודע עדיין".
"ואת
סוד השלושה עשר למדת מאבא"? שואל אותי ישמעאל. "לא" אני משיב
"מה הוא סוד השלושה עשר?" "זה הדבר שלימדני אבא ביום הברית, ביום
שמלאו לי שלוש עשרה שנים. שלושה עשר - אמר לי - הם סוד האהבה. זה מניין האותיות.
הוא לימדני גם שהשלושה עשר הם בעצם שנים עשר, שהתאחדו באחד. כדי להיות רצוי בעיני
האל - אמר לי - עליך להוליד שנים-עשר בנים. ואז תצא מזרעך אומה שלמה, כך אמר. והאל
הטוב, אללה הרחום, אכן ברכני בשנים עשר בנים. הו, אחי יצחק, שבטי הולך וחזק. רק
אתה חסר בו, אחי המלומד". והוא חייך חיוך אמיץ, אשר הביא אותי במבוכה, ואשר
הזכיר לי את חששותיה של אמי. רציתי לשאוב מכוחו, וידעתי, כי לא מפניו עלי לחשוש
מחר, כאשר נצא למסע.
"אמור
לי", שאל ישמעאל, כאילו שמע את רחשי לבי. "מסע זה, שאנו הולכים אליו
מחר, מה טיבו? מה אנו מחפשים"? "אינני יודע בדיוק" עניתי. "אך
אני יודע, שהדבר אותו נחפש - חשוב הוא לאבא מכל. הוא מחפש את המקום ומחפש את הדרך
אל המקום". "אולי לכן קרא לי אבא". אומר ישמעאל. "ודאי שאני
יכול לגלות עקבות במדבר טוב מכם, אנשי האוהלים והמקנה". "המדבר שבו
נחפש, המדבר שאותו הוא מחפש" אני אומר "הוא מדברו של האלהים, של אלהים
חיים. אתה הוא ישמע-אל, ששרד במדבר. אתה הוא היכול לשמוע את מדבר האל. אך אלך גם
אני להתנסות במדברי שלי עם האלהים, ואחר כך אראה גם מה קורה עם אבא". נפרדתי
גם מעליו.
לא.
ישמעאל אינו נוטר לי. אולי נוכל לחדש שוב את הקרבה שהיתה בינינו אי אז. וכבר אני
יודע: אני מקבל את פניו ואת הסיכון שמחר הוא יפגע בי באין עין רואה. ועם זאת.
הרגשת המועקה אינה עוזבת אותי. מנין היא נובעת, אם כן? אולי אשם בכך הריחוק שרחקתי
מאבא?
שוב
אני מחפש את אבא ומוצא אותו שרוי עדיין בתפילה. שעות חלפו, ואבא עדיין מתפלל. אני
מבקש לצאת מייד אך מתבונן בו שוב, ורואה כי שונו פניו. הוא מסמן לי בידו לחכות
קמעה. הוא מסיים את תפילתו, מקפל את טליתו ומניחה בתיק מיוחד. הכל מתון. ואז הוא
מסתכל בי - ואני מתחלחל. משהו נשתנה בו. אין זה אבא מתמול שלשום. הוא מביט בי
ודמעות בעיניו, אך לא זה הענין. העיקר הן עיניו! עינים מטורפות. "בני",
הוא אומר לי "בני אהובי, יחידי. מחר נצא יחד למסע אל ארץ המוריה. נצא להעלות
שם בחדוה קרבן עולה לאלהים. אנא התפלל גם אתה. התפלל בני, למען יצליח השם את
דרכנו. אנא בני, אנא, התפלל לאלהים. התפלל כאשר לא התפללת מעולם. אני את תשובתי
מאלהים קבלתי. לא ידעתי עד היום מה נורא הוא האלהים. נשגב הוא מבינתי. אך עתה -
בני - התפלל גם אתה. אולי ישמע האל את תחינתך". "מה להתפלל לו, אבא"?
שאלתי. "לא אוכל לומר לך מה, אך התפלל אליו מכל לבך".
אני
מביט בו והנה שוב אני חוזה חזון:
בתוך עיניו אני רואה תמונה מבעיתה! אבא, אבי שלי האהוב, מניף עלי מאכלת, מבקש
להרגני. אבא כאילו עד לחזוני ומוסיף: "בני, אתה תדע, אלהים יראה לנו. אלהים
יראה לך. דע מה שתבקש ממנו. דייק בכל מילה, בכל אות, ככל שהוריתיך ויותר. הנורא
מכל יהיה שאלהים יגשים את משאלתך, אשר לא ניסחת כהלכה, ותקבל את אשר לא שערת
כלל".
-- -- --
אני
יוצא לי לשוח בשדה, והתמונה הנוראה מבהלת את ליבי. מילים אחדות מתרוננות וחוזרות
במוחי. מילותיו של ישמעאל על המדבר, והמילים שיצאו מפי בתשובה, על השדה כמדבר
אלהים. האם זוהי אכן משמעות המדבר? האם יתכן שכל ההרים, והסלעים עליהם דורכות
רגלי, שכל הבקעות, הגאיות, הצמחים - כולם הם דברו, דיבוריו ומילותיו של אלהים? האם
לכן מי שנקרא "ישמעאל", יכול למצוא את דרכו במדבר? האלהים מדבר - והוא
שומע? אולי לכן חשוב הוא כל כך למסע המיועד? אולי הוא היחיד בינינו היודע לשמוע
ולהאזין? במוחי היו מהדהדות עתה מילותיו של סיפור ישן, שאבא נהג לספר לי בילדותי:
הסיפור על בריאת אבי-אבותינו, א ד ם. "וכל שיח השדה טרם יצמח כי אדם אין
לעבוד את האדמה". שיח השדה. מהו שיח השדה. האם גם הוא מדבר האלהים? האם השיח
משיחה נולד? והעץ - מן העצה, כמו שהאדם - מן האדמה? האם סוד הבריאה הוא תוספת
ה-הא? האם האות ה' היא שמו של יוצר העולמים? האם היא רק חלק משמו? עלי להשמיע את השם
בקול, לא די לראותו כתוב. ישמעאל, שאיננו יודע לקרוא ולכתוב, מבטא בודאי את השם.
מי מאיתנו מיטיב להתקרב לסוד האל, להתחקות על עקבותיו, אחי ישמעאל - השומע, או אני
יצחק - החוזה חזיונות וקורא אותיות?
אני
עוצם את עיני ונושם ונושף את ה-הא: נשימה ונשיפה. נשיפה ונשימה. עוד ועוד. אני
נושם ונושף ומשמיע את האות החרישית ביותר ה' ה' ה' ה'. נושם ונושף, נושם ונושף.
ואני מרגיש כאילו חיי תלויים בכך. לנשום ולנשוף, לנשום ולנשוף. לנקות את עצמי.
להכניס את השם לקרבי. להכניס את הה' אשר בשמו. שעה, שעות, אני ממשיך ונושם. מכניסס
אל ריאותי משפעו ומשמו, כדי שאדע מה להוציא בתפילתי. מה להשיב אליו. לקבל ולתת.
נשימה ושאיפה. הרי זהו סוד הקיום. סוד כל האדם. השמש עולה ויורדת. אדם נושם ונושף.
הכל חוזר חלילה. נתינה וקבלה. ואני חושב: הנה עלתה לה השמש ואבא היה משכים קום
להתפלל עם עליתה; ואילו אני - דומני ששעתי מגיעה משעת הצהרים, כאשר השמש נוטה
ומתחילה להשיח עצמה. אולי אז מגיע זמנו של האדם. אחרי שמשך אליו מתנת השמים.
להוציא. להוציא ולתת. להוציא ולקבל. לקבל ולהוציא. לנשום ולשאוף. לנשום ולנשוף.
הה'. ואני חושב שאני מתחיל לתפוס דבר. בין הה' לבין הה', הוצאת האויר והכנסתו. בין
הה' המגיחה והה' החוזרת - יש משהו נוסף, מחבר. על פי סדר האלף בית - מקומה של האות וו היא אחרי ההא. וו'-
כידוע - באה לחבר. אולי היא המחברת בין ההא היוצאת וההא הנכנסת? וו' ההיפוך, וו'
החיבור. סוד הקשר. אולי זה הוא שמו של אלהים: הה וו, הה וו. או: וו הה, וו הה.
המחיה את הכל, ומקשר ומחבר את הכל. ההא' המחיה, והוו' הקושרת. האם זהו שמו? הה וו,
הה וו, הה וו? אולי רק: הה וו הה? או: וו הה וו?
שעות
אני מנסה את הצירופים הללו ומרגיש: אכן נוצרים בקרבי כוחות אשר לא הכרתים. ואני
חוזר ואומר את האותיות, ותמה. כולי משתומם לאותם כוחות. האם התגלה לי היום שמו של
אלהים? אני משתומם כי אני מרגיש שאלה הם הכוחות המחברים, המחיים והיוצרים עולם
ומלואו. ואני חש כי איני חסר אלא דבר קטן שבקטנים. עוד איזו נקודה, שרגע נוצצת
וכמעט מסנורת, עד שכמעט ותפסתיה - ואז היא שבה ונעלמת. זו הנותנת את עצם התגלותו
של אלהים. אבל בין כה וכה אני כולי נרגש מהתגלותה זו של האות וו'. עד היום לא עלה
על דעתי, כי וו' היא היתד הבטוחה, המקשרת וכוללת הכול. וו ההיפוך בין עבר ועתיד.
וו החיבור ביני ובינך, ביני ובינה, ביני ובינה.
אך
עדיין אני חסר עוד משהו. עדיין יש נעלם. ואני מתפלל: ה.ו.ה., הורנו את המקום אשר
נועד לנו. ואינני יודע מהו אותו מקום. האם המקום אשר מעפרו נחצוב אבנים, או המקום
ממנו יתפזרו האותיות המילים והדעת. הראנו, השם את המקום. המקום. המקום".
ככל
שאני חוזר ואומר מילה זו - המקום, המקום - שוב משהו מוזר מתעורר בקרבי. ואני תוהה,
היש מקום לאלהי העולם, בתוך העולם אשר הוא יצר? כמה הענין הזה מוזר! האם הוא יהיה
מוגבל בנקודה מסויימת בתוך העולם אשר יצר? אבא - אולי יצר אנשים, אולי ברא גלמים.
אולי כן - אולי לא. אך אלהים? הוא ברא ויצר הכל! את התבל כולה ואת כל יושביה! את
כל האנשים השונים בה המתרבים והולכים, והחיות, והרמשים, והצמחים כולם. האם הוא
יכול לצמצם עצמו לנקודה אחת בעולם שברא? הרי העולם חייב להיות קטן ממנו, כפי שהפסל
קטן מיוצרו. האם יוכל להצטמצם בנקודה? אולי להיפך? אין לו מקום בעולם, אולי העולם
בתוכו? אולי הוא מקומו של עולם? שהרי אם יצטמצם אלהים ויתגלה בנקודה, בנקודת זמן
או במקום - יהיה זה דבר נורא! באותה נקודה מצומצמת יהיה יותר משיש בעולם כולו
יחדיו. כוח נורא ואדיר. ואם יגע האדם באותה נקודה, האם יוכל לעמוד בכך? ואני חוזר
ומתפלל לאלהי התבל הקדוש, הה וו הה, המקשר הכל, המהווה הכל, התלווה נא אלי במסע
זה, ותן לי כח לסבול ולשאת את הכל. תן לי כח להכיל את התגלותך, אותה נקודה בה
יתברך שמך. הנקודה ממנה יתגלה שמך.
אני
שב ומהפך בה, באות וו שגליתי משמו. וו זה המחבר בין הקצוות, מה הוא? כמה קצוות יש
לכל חפץ? עליון, תחתון, ימני, שמאלי, פנים ואחור. סך הכל - שישה קצוות, והם
האמורים להתאחד במטרה להגיע להכיל את האמת. אם כך שישה הם, שחייבים להשתתף. ששה
הרחוקים זה מזה, כל אחד - קצה, ועם זאת הם מאוגדים יחד. סביב אותה יתד. ששה איפא
יצטרכו לצאת מחר למסע. אבא, ישמעאל, אליעזר ואנכי. ומי - אם כן - השניים הנוספים,
שיצטרפו אלינו? והתמונה הנוראה חוזרת. חוזרת ומכה כברק: להט האור על הסכין שאבי
מחזיק ביד ומכוונה אל צוארי, ומאחריו פנים חורשי-רע. אינני רואה מאחריו את פני האל
אלא פני זר ושונה. עלי להתפלל לאל.
אלהים,
השם, וו הה וו הה, וו הקושרת הכל, רחם נא. אלהים אתה ששלחת לי אות, אות משמך, אות
בצורת אות, אות שצורתה וו. אתה הוו המחזיק, המקשר בין העבר והעתיד, וו המקשר מכל
את הקצוות הנוגדים, וו שענינה ומניינה שש: קדימה לפני, אחורה מאחרי, לימיני
ולשמאלי, מה שלמעלה ממני ומה שמתחת לי. ששה קצוות הניתנים לקישור, אתה האלהים העוזר ומסייע ומקשר ומחבר: הנחני
נא והוריני. מחר כשנצא למסע, לנסות ולמצא את מקומך שבו הצטמצמת וממנו תתגלה אלינו
- מה יאחד ביננו ומי נהיה? היכן הששה אשר יתלכדו? אני ואבא - ודאי. וישמעאל
לימיני, ואליעזר לשמאלי. אך מי מאחרי, ומי מעלי ומי מתחתי. ואם אתה, אלהים, מעלי -
מי מאחרי? מי נושף בערפי?
וכשאני
משמיע תפילה זו אני רואה פתאם לרגע להבת ניצוץ אור, כלהט החרב המתהפכת, חזיז אור
על המאכלת הממורטת, שאבי מניף אל צווארי הגלוי, ואני רואה כי מעבר לו מאחרי,
מאחריו אך גם מאחרי, מאחרי כולנו, ניצב מלאך המוות.
ובכן
- נגלתה לי זהות החבר החמישי למסע. מלאך המוות ילך מאחרי כל הזמן. מאחרי כולנו.
מחכה לקרבן. מחכה לאחד מאיתנו שיתן את נפשו. ומן הסתם - האחד הזה הוא אני. שאחרת מדוע הטירוף הזה בעיניו של אבא
האהוב, מניין החרדה העצומה, התחינה הנואשת שלו שאתפלל? אין זאת כי הוא חושב שבמסע זה יבוא סופי. יהיה זה דמי שלי אשר
יפרה את האדמה, אשר יזל אל העפר, דמי שלי שהאבק יהפוך לעיסה, עיסה שותת דם, אשר
ממנה ניתן ליצור חיים חדשים.
ואני
יודע כי יהיה טקס נורא שם, בארץ המוריה, על אחד ההרים. שם יתגלה אלהים איום ונורא.
אלהים שיכול לצוות אל אבי האהוב האוהב להקריב אותי. והמבחן הגדול מכולם לא לאבי
נועד - אלא לי. האם יחוגו כולם סביבי ויעקדו אותי, כנגד רצוני? האם ישמעאל מימין
ואליעזר משמאל, יחזיקו את ידי כשאבא יניף עלי את המאכלת? כל אחד מהם אולי רוצה
במותי, ולרשת את אבא בבוא זמנו. אך מה בצע במותי שם? האם עלי להתנגד - או להשתתף
בפולחן האכזר הזה? אני זוכר את תחינתו של אבא, המתפלל לאלהים. אינני יכול אלא
להתפלל. אני מבקש מאלהים שיסביר לי את הסוד האיום הזה: שיתגלה אלי ויצדיק את הקרבן
הנורא שהוא מבקש ממני ומאבי. אבל פשוט לא השכלנולהבין את התכנית האלהית על בוריה?
אולי יש פתרון בידינו, והא טמון בהלך השישי שיבוא איתנו? מי הוא? אם החמישי הוא
מלאך המות, היתלוה אלינו גם מלאך-חיים? עלי לחפש ולמצא מי הוא השישי בחבורה.
ואני
חוזר ושוקע בהגיון האותות והאותיות. וו הה וו הה, הה וו הה וו, נשימה ונשיפה, ואני
בתווך. העולם נכנס אלי, העולם יוצא ממני, ואני בתווך. מחבר את העבר והעתיד. תוהה
ושואל: וו, מה יהיה? וה הו וה היא הו וה הא היא הוא. והנה נפסקו הרהורי, כאשר
פילחה את האויר צרחה של כאב, ונעירה. נעירת חמור: אה הוא אה אי אה אי הא היא אה הוא אה. היא נעירה של חמור
חמורותיים.
קמתי
להביט מה אירע, ולא האמנתי למראה עיני: המחזה מבדח. החמור החדש רודף אחרי כלב.
רודף אחריו, ואברו משתלשל והולך - ארוך כאמת אדם. הוא רץ אחרי הכלב ומנסה לרחרח
באחוריו, והכלב - בורח. החמור רודף ונוער והכלב המסכן איננו יכול לחמוק ממנו. שוב
ושוב נועץ החמור את אפו באחוריו של הכלב. חמור מטומטם. בגבור תאוותו אינו יכול
להבחין אפילו בין כלב לכלבה, על אחת כמה וכמה - בין כלב לאתון. המחזה מבדח כל כך,
שאני פורץ בצחוק, וצוחק וצוחק, ואינני יכול לחדול. דמעות זולגות מעיני. אני רץ
אליו ותופס אותו באוזנו, וצוחק, ומנחית עליו מכות- לעצור אותו - וצוחק, עד
שהוא עומד שם מבויש, ואברו הענק
חוזר אל שקיו. הכלב בורח, ואני נשאר עם החמור, ומנגב את הדמעות. לפתע, כברק, עולה
בדעתי: אולי לצחוק הזה נולדתי? אולי לכן נקרא שמי יצחק? אולי החמור הוא הוא האות
ששלח לי אלהים? הוא שישלח אל המסע להצילני? אשב עליו ואראה: לאן יוליך אותי חמור
זה בכוח תאוותיו, בכוח חושיו הבהמיים.
אני
יושב על החמור וממשיך להגות וו'.. הה'.. והחמור פוסע ופוסע במדבר באר שבע, פוסע
לכוון ההרים. אני מבחין שהחמור פצוע בליסתו. מתברר שהכלב המפוחד נשך אותו נשיכה
עמוקה. אולם חמור הוא, שרגיל לשאת בעול, והוא איננו מתלונן, אלא נושא בסבלו בשקט.
הכל נושא הוא על גבו - את אבא האהוב ואת הקוצים והברקנים למדורה.. מחר, אני
חושב, הרי אני עצמי אהיה כחמור זה -
אצעד איתם, אתנהל לי בדרך, אשתתף במסע שתכליתו להעלות אותי לקרבן. מי כאן החמור
ומי האדם? איזה מין חמור אני אם אני הולך להשתתף בזה. במה שונה אני מן החמור?
ואני
מרגיש אהבה גדולה ליצור המסכן, הארוך, רב הסבלנות, הנושא בעול. חמור חמורתיים. מה
טיבו של חמור? שהוא נושא בעול? שהוא יודע לסבול? טבעו זה נעוץ ודאי באותיותיו. מה
הן אותיות חמור? ודאי. אותיות חומר. אולי נוצר גם חמור חדש זה על ידי אבא מעפר
האדמה ומדמו של החמור הזקן? החמור מוכיח לי, מעצם הוויתו, שגם אני - כמוהו - עשוי
חומר. מן החומר שנילוש כדי ליצור גוף אדם ולתת בו נפש אלהית. הנפש בלי החומר - מה
ערך יש בה? כרוח היא תמשיך לעופף על פני המים. לא תמצא מקום לנחות בו, לא תמצא
מנוח לכף רגלה. וכשהיא נפש בחומר - היא משתמשת בו כפי שאני משתמש בחמור. נוהגת בו,
ומנהיגה אותו ומעדנת אותו. הם תלויים אהדדי, זה בזו, והרוח - רוח אלהים; משביחה את
החומר. הן סיפורים שמעתי על אבא, על אנשים הלשים את החומר ועושים ממנו גולם. עושים
ממנו אדם. ואיני יודע אם דבר זה אמת הוא או לא, אך אין לי ספק בכך שריבונו של עולם
כך עשה. כל העולם כולו הוא כחומר ביד היוצר. הוא לש ונותן בו צורה. צורת חמור,
צורת אדם, ואנחנו רוכבים יחדיו.
כן.
אני יודע. הלא מחר יבוא איתנו- ללא ספק - גם החמור.. מלאך המוות יבוא או לא יבוא:
אולי הוא יצור דמיוני. אני עצמי אאות להשתתף במסע - או לא, אבא יהיה בו העוז
להשכים קום ולבצע את הדבר הנורא או שלא יהיה בו. אליעזר ירגיש חולשה של זיקנה - או
יתעשת, ישמעאל יראה טעם להשתתף בכך - או לא, אבל החמור! יתנו לו פקודה - והוא
יבוא. ישא את העצים ואת כל הנחוץ. החמור יהיה השישי שאיתנו. בדרכנו אל האלהים אנו
הולכים עם החומר שלנו.
כמה
מוזר, כמה מצחיק, אך דווקא מחמור זה יהיה עלי ללמוד לקח. יהיה עלי ללמוד מה הוא
ההיפך של מלאך המוות. אאלץ ללמוד מן החיה, מן החמור - כאשר אבי החכם, אבי ומורי,
שחינך אותי - כאשר אליעזר שגידל אותי - כאשר אחי הגדול - כאשר כולם לא יוכלו לתת
לי עצה. יהיה זה החמור אשר ישאר, ויראה לי מדוע עלי לשאת בעול, מדוע עלי לסבול,
מדוע עלי לעלות לקרבן עבור אחרים.
ואולי
דווקא להיפך: אני עצמי החמור. חמור חמורותיים - המסכים לעלות לקרבן בעבור אחרים.
ישמעאל הגאה, ודאי לא יסכים לקרבן שכזה. הוא מוכן שאהיה מלמד לבניו. הוא ממילא
מצפה ממני לקרבן כפרה, על ילדותו האבודה. ודאי גם יסכים שאעלה לקרבן עבורו.
ואליעזר? הוא מנסה לחנך אותי לגאוה ולעלילות גבורה. אך האם לא ישמח אם אני אקריב
עצמי בגבורה רבה, ואילו הוא ובניו ישארו להפיק את התועלת מכך? כל זה ברור. אולם מה
עם אבא? למי הוא נאמן יותר? לאלוהיו או לי ולעצמו כאב? גם זה תפקיד המסע - המסע
לארץ המוריה: מה שצפון עמוק בלבבות ואין מזכירים אותו - ייצא לאור. אבל אם זו האמת
ואם זה האל, אל אכזר המנהיג עולם מנוכר, אל שאין לו עניין בנו, בניו; מה בצע לי
לירש את אבי ולהפיץ את תורתו - ואפילו תיתן לי תורה זו כוח ושלטון? לא, או לבני?
טוב מותי מחיי!
אינני
יודע באמת מי אוהבי ומי שונאי. זאת יהיה עלי לברר במהלך המסע.. אך זאת למדתי: כי
שותפות יש לי עם החמור, ועם החומר. לא שונא הוא לי. כי בלעדי החומר - מה אני?
המאכלת - אם תשסף את צוארי - את נפשי אולי לא תהרוג, אך היא תנתק את הקשר, את הוו
המקשר בין נשמתי ובין גופי, בין הרוח לבין החומר, והחומר ישוב למקורותיו, אל
האדמה. זהו הרצף בין חמור חמורותיים שאיננו יכול להבחין אפילו כיצד להשביע את יצרו
לבינינו, השטופים אף אנו בתאוותינו. עם הארץ שאיננו דובר את שפתי, ואבא הנערץ,
שאיננו מעוניין לחנך וללמד את עם הארץ, וחניכי ביתנו - שאולי אך תמול שלשום היו
חומר מחומר הארץ, והעבד הנבחר והאח הבכור - ואני.
לפתע
אני מבין. אנו נמצאים במסע הזה כבר שנים. עוד מנעוריו של אבא, כאשר עזב את אור
כשדים. כאשר עזב את העיר הגדולה, ההומה אדם, המלאה עובדי אלילים. הוא לא עזב הכל
רק כדי לחפש מדבר לרעות בו את הצאן. הצאן הולכות איתו, צאן בהמה וצאן אדם, שגם הם
שותפים במסע לארץ המוריה. והמסע יביא אותנו לעיר אחרת, לעיר שלמה ומושלמת, אשר
נבוא בשעריה. מה היה שם העיר הגדולה, שבנו אחי נמרוד? בבל? שער האל? אבל היא היתה
לבליל ובלבול. עלינו לבנות עיר חדשה, שתהיה שער שמיים חדש, שער אל האל. זהו המסע
הארוך, האמיתי. מסע שאין לדעת אם יגיע לקיצו בימיו של אבא, או בימי שלי, או בימי
בני ובני-בני.
מחר
נצא לדרך, שתארך אולי אלפי שנים. אך עתה ידעתי כי החמור חשוב למסע, כי עלינו להביא
את החומר איתנו פנימה, לתוך שערי העיר.
החמור
ממשיך להתנהל במתינות, ואני עוצם את עיני ובוטח בו. ושוב אני רואה חזון: והנה אני
רוכב על החמור ובמרחק, לא בבקעה כי אם על ההר, כבר לא הרחק, נצבת לה עיר. עיר אשר
ראשה בשמים. אינני מבין כיצד, אך היא תלויה לה בראש ההר וקשורה לשמים. אני רוכב על
חמור לבן ומתקרב אל העיר וכבר רואה את שעריה. שערים רבים לעיר, ואנשים צובאים על
כל שעריה. ואנשים מחכים לי בשעריה. הושיענו הם אומרים, הושענה. ואני רוכב ועולה
ונכנס בשער העיר, בשער הפונה קדימה. חזון נפלא הוא זה. גם הוא אות מאת האלהים. כי
יהיה אשר יהיה אותי מחר - אחיה או אמות - תמיד אמשיך ללכת, למשוך, לבוא בשערי
העיר. אני וזרעי אחרי, עוד נכנס כולנו, אדם ובהמה, רוח וחומר, יחד בשערי העיר על
גבו של החמור.
אין
ספק. יש לחתום את הסיפור בחמור. על גבו יצאתי למחרת למסע המתמשך בדרך למוריה, מעל
לעצים, והוא ההולך עימנו שמה, עד היום הזה.