שלוש דתות בכיפה אחת
(כתבת השער לגיליון ראש השנה תשס"א
(ספטמבר 2000) של הירחון "חיים אחרים")
האם כיפת הסלע שייכת רק לאיסלאם, כפי
שאנחנו מורגלים לחשוב? עבודת בילוש מרתקת שעשה יצחק חיות-מ"ן מגלה אפשרות
אחרת, שפותחת צוהר אופטימי לסכסוך עתיק יומין.
(הצגה
זמנית – ללא האיורים)
כשעתידה
של ירושלים, העיר שגם הפלסטינים וגם היהודים רואים בה את בירתם הנצחית, מונח על
המוקד, ודומה ששני הצדדים עקודים להר הבית ואינם יכולים להיפרד זה מזה,
ראוי לייחד תשומת לב לסמל הדתי המוסלמי, שגם יהודים ונוצרים נוהגים להבליט ביצירות
ירושלים שלהם: "כיפת הסלע" (בערבית: "קובת אל-סח'רה").
הפלשתינים בחרו במבנה לסמלם הלאומי, והמאבק עליו מסכל כל סיכוי להגיע להסכם.
אף
שזהו בלי ספק המבנה הבולט ביותר בירושלים, דומה שאין בעולם אפילו מניין אנשים
שירדו אל חקרו. רוב האנשים – מוסלמים כיהודים – משוכנעים שזהו מסגד. אם תשאלו
אנשים לשמו, כמעט כולם יכנו אותו בשם "אל-אקצה" או "מסגד
עומר". רבים יוסיפו שהוא ניצב על אתר המקדש היהודי – אמונה שהיא שורש המחלוקת
על ירושלים.
ובכן,
העובדות הן שונות: מסגד אל אקצה נמצא מדרום לכיפת הסלע, מסגד עומר נמצא הרחק משם,
מול כנסיית הקבר, ואילו כיפת הסלע אינה מסגד כלל. אף שהוסבה (באופן בלתי מוצלח)
למקום תפילה ליחידים (בעיקר לנשים), אין בה תפילה בציבור, שהיא תכליתו של מסגד.
יתר על כן, ההנחה הכמעט-אוטומטית של מרבית האנשים, שהכיפה ניצבת במקום שבו עמד
קודש הקודשים במקדש הישראלי ("בית ראשון") או במקדש היהודי ("בית
שני"), גם היא מוטלת בספק רב. יש שתי השערות מודרניות אלטרנטיביות
למיקום המקדש. האחת של פרופ' אשר קאופמן, המציין כמקום המקדש את "כיפת
הרוחות", מאה מטר מצפון-צפון-מערב לכיפה, והאחרת של האדריכל טוביה שגיב, שלפי
השערתו המיקום הוא מתחת לשוקת אל-קאס, בדיוק בין כיפת הסלע למסגד אל-אקצה. השערות
אלה אמנם סותרות זו את זו, אך שתיהן מבוססות על נימוקים השוללים את האפשרות שהמקדש
שכן באתר כיפת הסלע.
כיפת
הסלע היא המונומנט הראשון והמפואר ביותר באדריכלות המוסלמית, ואין היא דומה לשום
מבנה אחר מאותה תקופה. אף שהאדריכלות המוסלמית התפתחה והגיעה להישגים כבירים,
מעולם לא שוחזרה איכות העיטורים המצויים בכיפה. מרחוק בולטת כיפת הסלע מכל מבני
העיר העתיקה, אך בהתקרבנו אליה היא נעלמת. יש שוני, ואולי אף ניגוד, בין צורתה
החיצונית לבין פנימיותה הנסתרת והמסתורית.
מהי
כיפת הסלע, מה מייחד אותה, מי בנה אותה ולשם מה?
יש
חוקרים הסבורים, בהסתמך על ההיסטוריון המוסלמי אל-מוקדסי (השם עצמו מעניין, שכן
פירושו "המקדשי"), שכיפת הסלע, שנבנתה בשלהי המאה השביעית, נבנתה
כאלטרנטיבה לכעבה שבמכה. בדמשק ובארץ ישראל שלטו אז הח'ליפים מבית אומיה ואילו
במכה שלט יריבם, אבן אל זובאייר, שמנע מהם את העלייה לרגל.
אלה
המערערים על גרסה זאת טוענים שגם אם הח'ליף עבד אל מאלכ, שבימיו ותחת פקודתו נבנתה
הכיפה, עשה מעשה כפירה שכזה, היו יורשיו, בעיקר הח'ליף אל מאמון,
האדוק בדתו, הורסים ומעלימים את סימני הכפירה. ואם לא הם, ודאי הח'ליפים מבית
עבאס, ששלטו בימי שלום ושלווה במכה.
אפשרות
סבירה בהרבה היא, שתכליתו החיצונית של המבנה היתה להצהיר הצהרה אנטי-נוצרית:
"אנחנו, המוסלמים, הננו שליטי ירושלים!" המבנה עטור כתובות ברוח זאת.
מעל השער הצפוני חרוט הפסוק הזה: "הוא אשר שלח את שליחו עם אורח
המישרים ודת האמת להראות אותה עליון על כל הדתות כולן." (פרשה ט', 39). מסר
זה מתחדד בכתובות שבתוך ההיכל, שם מופיעים כל האזכורים מן הקוראן הרואים בישו נביא
ושליח, אבל מכחישים בתוקף את האמונה בדבר היותו בן האלוהים שנצלב וקם לתחייה.
אם אמנם המסר העיקרי הוא אנטי-נוצרי,
אנו נוגעים בתעלומה חדשה: מדוע כאשר כבשו הצלבנים את ירושלים, לא הרסו את המבנה
המשתלח בהם? אפילו אם נניח שהכתובות בכיפת הסלע נוספו אחרי הכיבוש המוסלמי של צלאח
א-דין, לאחר ימי הצלבנים (אחדות מן הכתובות, המהללות את צלאח א-דין בוודאי התווספו
בזמנו), עצם המבנה, תפארתו וגובהו היו התרסה כלפי כנסיית הקבר, מקום הפולחן הנוצרי
העיקרי. כך מדווח גם ההיסטוריון אל מוקדסי. והנה, לא רק שהמבנה לא נהרס, אלא
שהכובשים הנוצרים טיפחו אותו. הטמפלרים, "אבירי מקדש שלמה", כינו אותו "טמפלו
דומיני", כלומר "מקדש אדוננו", והוא אף שימש להם מקום פולחן (ראה
מאמר ב"חיים אחרים", 25).
שאלה
מטרידה לא פחות: אם כל הכוונה מאחורי כיפת הסלע היתה להקים מונומנט מתריס, מדוע
היה צריך להשקיע בפנימיות המפוארת והמורכבת? הרי המונומנט העיקרי של האיסלאם –
הכעבה במכה – כולל אמנם מרחב פנימי, אך אינו משמש לטקסים. יתר על כן, הכעבה מכוסה
במעין פרוכת בד המכסה על הכניסה.
לטענתי
המבנה מכיל מסר ברור, הסותר את הבסיס האורתודוקסי של האיסלאם – כמו גם את אלה של
היהדות והנצרות – ומכוון לשנות ולתקן את שלוש הדתות. חציו של המסר נכתב בשפה המוכרת
ליודעי ח"ן, שפה של גיאומטריה מקודשת, פיתגורית-קבלית-סופית, המקופלת בתכנית
ההיכל ובקישוטיו, ומזהה את כיפת הסלע כמקדש לאלת החכמה ולבנה.
חציו
השני של המסר חבוי בסלע עצמו וביסודות המבנה ורק בדורנו החלה חשיפת סודותיו:
האדריכל טוביה שגיב הראה, מניתוח צילומי אוויר באינפרה-אדום, שהסלע שבכיפת הסלע
הוא רק חלקו המזדקר של סלע מחומש גדול, המהווה מקדש פגאני עתיק של אל,
שחודו-זכרותו נמצא בדרך כלל במקדשים המיוחדים לפולחן האלה הגדולה. מהשוואת
בסיס העמודים בתוך הכיפה לפנתיאון שבנה אדריאנוס ברומא ומהשוואת המכלול אל אקצה
וכיפת הסלע עם מקדשי יופיטר בבעל בק, שגם אותם בנה אדריאנוס, הגיע שגיב למסקנה
שכיפת הסלע מבוססת על שרידי מקדש האלה ממכלול מקדשי איליה קפיטולינה שבנה
אדריאנוס מעל חורבות הבית השני.
טבור העולם
המוטיב המרכזי הוא הסלע, ועיצוב המבנה
נובע ממנו ישירות. המסורות היהודית והמוסלמית רואות בסלע זה את "אבן
השתייה" ("אבן התשתית" בשפה עכשווית), תשתית העולם ואתר יצירתו של
אדם הראשון. הפרשנות המוסלמית מתייחסת גם לפסוק בקוראן, המספר על מסע הלילה של
מוחמד: "ישתבח אלוהים אשר הסיע את עבדו לילה מן המסגד הקדוש אל המסגד האחרון
אשר בירכנו את מעגלו .." (פרשה 17 א'). על פי המסורת, הובא מוחמד באישון לילה
ירושלימה, ומן הסלע הזה עלה השמיימה. מקורות אחרים (מן החדית', התורה המוסלמית
שבעל-פה) מדווחים שחתימת רגלו של האל חקוקה בסלע.
הסלע מוקף במעגל בן תריסר עמודים
דקורטיביים ובארבע אומנות (עמודים עבים יותר ומרובעים), הנושאות עליהן את הכיפה.
זוהי הכיפה שחיצוניותה המוזהבת מוכרת כל כך לכולנו. המבנה המתומן נוצר מנקודות
החיתוך של שני זוגות מלבנים היוצרים כל זוג מעין צלב סביב המעגל, והזוגות ניצבים
זה לזה ב45- מעלות.
אם
כן, הגיאומטריה של המקדש יוצרת "מנדלה" סמלית, שהמרכז המקודש נמצא
בתוכה. ארבע כניסות זהות מובילות אליה ומייצגות את ארבע רוחות העולם. בניגוד
למסגדים המכוונים כנגד מכה, לכנסיות המכוונת כלפי המזרח ולבתי כנסת המכוונים להר
הבית – מבנה כיפת הסלע מכוון אל תוך עצמו, אל הסלע.
בתוך ההיכל יש מעגל נוסף, חיצוני יותר,
ובו שישה-עשר עמודים ושמונה אומנות. חקירה מדוקדקת מעלה שאף שהמבנה מדוד ובנוי
בצורה מדויקת ביותר, אין שני העיגולים תואמים זה לזה אלא נמצאים בסטייה של מעלות
אחדות. יתר על כן, כל משא הכיפה נמצא על המעגל הפנימי, והמעגל החיצוני אינו נחוץ כלל
מבחינה קונסטרוקטיבית. תפקידו הוא פולחני בעיקרו: שני המעגלים מסמנים את המרחב
הפנימי להקפות טקסיות.
שטח החלונות מצומצם יחסית ומשרה בהיכל
פנימה אווירה אפלולית-נעימה של מיסתורין. במעטפת החיצונית יש שלושים ושישה
חלונות-ויטראז'ים מפוארים, המאירים את המרחב הנמוך, ושישה-עשר חלונות קרועים
למעלה, בתוף המחזיק את הכיפה, המאירים את המרחב הפנימי הגבוה שבין הסלע לכיפה.
כל קירות המבנה, מבית ומחוץ, מצופים
בקישוטים רבים. הקירות הפנימיים מצופים בחלקם התחתון בשיש ובחלקם העליון ובתקרות –
בפסיפסים צבעוניים עם מוטיבים צמחיים עשירים, הנחשבים למפוארים ביותר בעולם.
אך הציור-התבנית שבתוך הכיפה פנימה הוא
היהלום שבכתר. נראה שכיפת הסלע נבנתה כדי לתת מקום הולם לאותה תבנית, ושהיא נושאת
המסר העיקרי. צריך אפוא להרים את הראש אל הכיפה פנימה, כדי לראות איך משתלבת כיפת
הסלע בתורות המיסטיות הכלל-אנושיות.
מה
רואה הצופה? במרכז הכיפה משולבות ועקודות יחד כל הצורות שמתפרטות למה שנקרא בקבלת
האר"י "עולם העקודים". סביב המרכז יש טבעת של אותיות-ערבסקות מפסוק
226 מפרשת הפרה האדומה: "אלוהים אין אלוה מבלעדיו החי, הקיים... כיסאו מלא
השמים והארץ..." כלומר עקרון האחדות ותיאור ויזואלי של כסא הכבוד.
הכיפה מעוטרת גם היא במוטיבים שהם
לכאורה צמחיים, שהרי כידוע האיסור על אמנות פיגורטיבית באיסלאם חזק אפילו מזה
שביהדות. יחד עם זאת ניתן לייחס לצורות האבסטרקטיות הללו את השם
"דמויות". מאפיינת אותן סימטריה כפולת 32 של "ראש, חזה ובטן", שהיא ייחודית באדריכלות
המוסלמית. יש בהן אפוא משהו דמוי אנוש, אך אם אמנם כך הוא, אין זה ציור של גוף
פיסי, אלא מעין דיאגרמה של הנפש.
ה"דמויות" הן בעלות ייחוד
גיאומטרי. הן קטעים משריג גלי שחוזר על עצמו. ההכרה המודרנית, שהיקום הוא מארג של
גלים מוצאת לה ביטוי כבר בתבנית שבכיפת הסלע. על משטח ישר ניתן היה ליצור לכאורה
שריג אינסופי של גלי קרינה מקבילים, אבל התאמת השריג לכיפה משמעותו שהגלים יוצאים
ממקור אחד, שממנו נובעים כל הריבוי והשונות שבעולם.
לא פחות מייחודן של הדמויות, מיוחד היחס
בינן לבין החללים ביניהן. החללים המתווכים הם בני אותה צורה בדיוק כמו הקטע המרכזי
בדמויות. המשטח הכדורי הקמור יוצר מעגל של דמויות, שבהן בגלל הפרספקטיבה,
נראה "הראש" קטן מה"חזה" או "הבטן", מה שמחזק את
האפקט דמוי האנוש. שלושים ושתיים הדמויות בנות שלוש היחידות ושתי היחידות שבין כל
שתי דמויות יוצרות ביחד 160 יחידות שהן בגימטריה צֶלֶם.
פרט
– העלה
היחידה
הבסיסית היא דמוית-עלה, וניתן להתייחס אליה כאל "עלה עץ החיים". עלה זה
נמצא הן בעיגול האמצעי של הדמויות והן בחללים הפנימיים שביניהן. המכירים את תורת
הקבלה לא יתקשו לזהות בדמות העלה את צורת האות יוד, שהיא לפי הקבלה (למשל באידרא
זוטא שבזוהר) נקודת ההתחלה לכל דבר. היוד היא תחילתו של השם המפורש, שכל שאר
אותיותיו הן התפשטויות שלה לאורך ולגובה. כפי שאמרו חז"ל, העולם הבא נברא
ביוד (בבלי, מנחות כ"ט, י').
באמנות
הנוצרית משמשת דמות עלה אחרת, "חתך הדגים" (vesica
piscis)
שבו חותכים שני עיגולים זה את מרכזו של זה – מסגרת לדמות הבתולה וישו. ניתן גם
לראות בשתי "צורות עלה" אלה, ובמיוחד בזו שבכיפת הסלע, סמל לאבר המין
הנקבי, רעיון שחשוב להקשר של דת האלה.
צורת
העלה מופיעה גם כמסגרת לדמות הבודהא באמנות המקודשת של המזרח הרחוק. מורי הראשון
לגיאומטריה מקודשת, קית' קריצ'לאו, מחברם של ספרי יסוד בתחום, שניהל את המחלקה
לאמנויות האיסלאם בבית הספר לאדריכלות של הנסיך מוויילס, סיפר לי על שיחה שהיתה לו
עם נזיר בודהיסטי, תוך שהם בוחנים ציור כזה. הבודהא האמיתי, הסביר לו הנזיר, אינו
הדמות המצוירת, אלא דווקא המרחב הריק סביבה שתחום בדמות העלה.
העובדה
שקשה להבדיל בין הדמויות לרקע או למרחב שביניהן מלמדת שגם המרחב אינו נייטרלי אלא
בעל איכות ומודעות. לעומת הדמויות הנפרדות, המרחב הוא המתווך; הוא
"המקיפים", בלשון הקבלה, הנובע מהאחד ומקושר באחד בכל ריבוי פניו. תבנית
כיפת הסלע יכולה להיות מסה ויזואלית על השאלה הדתית-הרוחנית של "האחד
והריבוי", וההתבוננות בה יכולה לשמש לתרגול רוחני בעל עוצמה.
הריבוי
מיוצג בשלושים ושתיים דמויות סימטריות. מדוע דווקא 32?
שוב
נוכל לפנות אל הקבלה היהודית, המייחסת אף היא חשיבות מיוחדת ל32- או ל"ב
כמספר המייצג חכמה. "ל"ב נתיבות פליאה" נזכרים ב"ספר יצירה"
והמושג "ל"ב נתיבות החכמה" שכיח בקבלה (למשל ב"אידרא
זוטא" שבזוהר. חשיבות המספר היא גם בכך שהשם "אלוהים" נזכר בפרק א'
בספר בראשית שלושים ושתיים פעמים). האם הגיע ידע זה מהמקורות היהודיים למתכננים של
כיפת הסלע? "ספר יצירה", הראשון לספרי הקבלה, נכתב לפני בניית כיפת הסלע
והיה ידוע לחכמים רבים שחיו בתקופה המוסלמית (לרבי סעדיה גאון, למשל), וייתכן שגם
המיסטיקנים המוסלמים היו מודעים לקיומו והושפעו מהכתוב בו.
כלומר: אנו יכולים להמשיך בפענוח המסר
של כיפת הסלע, שעיטוריו משתמשים במספר אלמנטים המייצג בקבלה את ל"ב נתיבות
החכמה, ומצביע על כך שאפשר לשייך אותה לסמלי החכמה. מיטב הכיפות באדריכלות
הביזאנטית של אותה תקופה, ובראשן הכיפה של כנסיית "אגיה סופיה"
("החכמה הקדושה") שבבירה קונסטנטינופול, היו מוקדשות לחכמה כדמות נשית.
אם כך, נראה שכיפת הסלע גם היא מקדש לחכמה, מבנה המיוחד לבני שלוש הדתות
המונותיאיסטיות (שהמיסטיקנים בכל שלושתן ראו את החכמה כאלתם), ולכן הוא
זרוע בפסוקים מאוירים על ייחוד האל ועל חשיבות נביאיו לדורותיהם מזה ובעיטורים
סמליים בשפת המיסטיקנים מזה, והמבין יבין.
לאידריס
שאה, מחבר הספר "הסופים" (מעניין הדמיון בין הכינוי
"סופי" למלה "סופיה", כלומר חכמה) אין כלל ספק
שהאדריכלים שתכננו את כיפת הסלע הם חברי אחווה מיסטית של בונים חופשיים סופים (Sufi
Freemasons),
אשר הסתופפו במכה בזמנו של מחמד ועברו לירושלים מיד עם שחרורה מעול הנצרות
הביזאנטית. סופים אלו היו בקיאים בתורת פיתגורס ובקבלה הקדומה, וכן דבקו, כמו
המקובלים, בהשקפה האפלטונית והניאו-אפלטונית, שלפיה יש לנפש שלושה מרכזים נבדלים:
נפש, רוח ונשמה. הם הביאו לעיטורי הכיפה את התיאורים המטאפיסיים של המבנה
הפסיכולוגי של האדם, שלובים בסודות על מבנה היקום, מורשת החכמה והגרעין האזוטרי
שנשמר עוד מזמנים קדומים של התרבות.
ידע
זה מביא אותנו לפתרון חלקי נוסף של השאלה מדוע אימצו מאוחר יותר הטמפלרים את כיפת
הסלע. הטמפלרים, על פי מקורות ספרותיים שונים (נזכיר לצורך העניין את
ספרו של ארקון דראול "היסטוריה של חברות סודיות"), קיבלו הרבה מתורותיהם
האזוטריות מכת החשאשין בני זמנם. מייסד כת החשאשין האיסמעילית היה תלמידו של עומר
כיאם, מחשובי המורים הסופים.
החשאשינים
טיפחו במבצר הר אלמות שבפרס דגם של גן עדן מוסלמי, שארציותו היתה גרוטסקית כמעט.
המגויסים לכת התנסו בתוכו בכל התענוגות של גן העדן הארצי – כולל נשים וחשיש (ומכאן
שמם) – עד שהיו מוכנים לבצע כל מעשה, כולל רצח והתאבדות, כדי לחזור אליו בחיים
שלאחר החיים.
גן
העדן בקוראן, אף על פי שנועד לחיים שלאחר החיים, הוא ארצי מאוד: "זה מראה
הגינה אשר הועדה ליראים (את אלוהים), תוכה הנהרות מים לא ישחתו ונהרות חלב אשר לא
שינה טעמו ונהרות יין נעים לשותים. ונהרות דבש מזוקק ולהם בתוכה מכל פרי וסליחה מאת
אלוהיהם..." (פרשת מוחמד, ט"ז-י"ז).
אבל
גן-העדן המוצג בכיפת הסלע הוא גן עדן של מעלה. עלייתו של מוחמד דרך שבעת הרקיעים
פתחה את הדרך לאחרים המבקשים ללכת בדרכו. העיטורים בכיפת הסלע הם המפה לשבעת
הרקיעים.
פרופ'
אולג גרבר תוהה בספרו The Dome of the Rock על משמעות המבנה,
ומפרש את פרטי העיטור כמייצג את גן העדן עם מוטיבים ממקדש שלמה. הגיאומטריה
הסימבולית של גן העדן (כמו גם של חזון המרכבה של יחזקאל) היא כפולת ארבע:
"ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם
ייפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב', י). השיבה לגן העדן פירושה לכן גם
חיבור בין "ארבעת הראשים" שנפרדו, צירופי "ארבעת היסודות"
בתורת האלכימאים, המרכיבים את כל החומר שבעולמנו. למבנה כיפת הסלע סימטריה כפולת
ארבע ברורה: ארבע כניסות לארבע רוחות השמים, והכיפה עצמה, הנישאת על ארבע אומנות
מסיביות אבל גם על תריסר עמודים דקורטיביים המשקיפים אל 36 חלונות ויטראז'ים. זהו
ככל הנראה שילוב בין דימוי גן העדן הארצי כפול-הארבעה וגן העדן העליון המיוצג בידי
גלגל תריסר המזלות.
מתכנני
כיפת הסלע בנו, אם כך, מדרש ויזואלי-אדריכלי על פרשת גן העדן והשיבה אליו, בכפיפות
למטרה המפורשת יותר – לספק מדרש ויזואלי על "מסע הלילה" של מוחמד
מירושלים השמיימה. עלייתו השמיימה של הנביא מוחמד ובעקבותיו של המיסטיקנים הסופים
היתה, כנראה, באמצעות השיטות הסודיות של חז"ל, שלפיהן "המעלית" לגן
העדן של מעלה נמצאת במקדש בירושלים, ו"הכניסה לפרדס" נעשית באמצעות
התבוננות אקסטטית, כפי שעשו רבי עקיבא וחבריו.
כשנאמר
"ועץ החיים בתוך הגן", כפי שאני רואה זאת, אין הכוונה לעץ מסוים, אלא
למהות הגן כולו. "תוך הגן" הוא עץ החיים. אם נרצה, נהפוך מעט את סדר
האותיות של עדן ונקבל את "גן ה-A.N.D", שהוא סוד
החיים. כך גם העיטור בהיכל הכיפה – שהיום היינו מכנים אותו פרקטלי, ברוח
הגיאומטריה בת זמננו – כולו צומח, והוא מכיל אין ספור משתנים. אין דגם אחד הזהה
לאחר.
איך
בכל זאת מנחה אותנו המפה של הכיפה לעולם שבעת הרקיעים? הבה נתבונן שוב בתבנית
הכיפה: בבסיסה קליגרפיה תחומה, היא הרקיע התחתון. מכאן ואילך מסתמנות חמש מדרגות,
מתוך כל אחת מן ה"דמויות" והמרחב הצמוד לה: בטן, רקע, חזה, רקע, ראש.
הראשים מביאים אותנו אל פסגת הכיפה, שאותה כינינו "עולם העקודים", היא
הרקיע השביעי.
התבוננות
מעמיקה עוד יותר מבהירה לנו איך מן הדגמים הסוּפים הללו נוצרים גם אילן הספירות
הקבלי והירידה מן הצלב הנוצרי, כלומר איך עשויה כיפת הסלע לשרת את מאמיני הסוד של
שלוש הדתות ולתת להם כלים לקיים את טקסי המסתורין העמוקים ואולי במה למחזה גאולי
משותף.
בעומק
העניין, הרצון הוא להחזיר את השכינה להר הבית בירושלים. המרחב הגבוה של כיפת הסלע
מאפשר את ייצוג הרחם של אלת החכמה – ספירת הבינה או ה"אמא" של הקבלה,
השכינה העליונה – שממנו עשויה לבוא גם הבת, השכינה התחתונה (הנקראת בערבית סכינה -
שלום ושלווה). יהי רצון, שמהיכל החכמה תשפע עלינו חכמה, שתאפשר לנו להתיר את העקדה
המשותפת המעיקה כל כך על בני אברהם כולם.
לחומר נוסף על כיפת הסלע (באנגלית)
להודעה על קורס מוצע "מסתרי
כיפת הסלע" (באנגלית)