יום הדין לדינוזאורים
מאת
א"י חי
)סיפור זה סופר לראשונה בגן-ילדים,
במסיבת יום ההולדת החמישי של איל, והתקבל בעניין רב. הנוסח הנוכחי עובד בתקוה
לעניין בו גם גדולים יותר(
הכל התחיל כשקנינו לאמא את הג'יפ העתיק.
ג'יפ פתוח וצהוב שיכול לנסוע בשדות. אתה שואל למה קנינו את הג'יפ? למה אמהות
שנוסעות על כבישים צריכות ג'יפ שנוסע בשדות? זה קצת מסובך להסביר, איל. אבל אני
אנסה.
בגלל האירגונים, איל.
יש
ילדים החושבים שהאנשים שולטים בעולם. ואולם זה איננו נכון. מי שבאמת שולט בעולם הם
היצורים המכונים "אירגונים". אף אחד לא ראה אירגון, כמו שאף אחד לא ראה
דינוזאור חי. ובכל זאת: פעם הדינוזאורים היו שליטי העולם, והיום - האירגונים. הם
מחליטים בעבור האנשים מה לעשות ואיך להתנהג, ולא תמיד בתבונה יתירה.
גם אמא עובדת באירגון. והאירגון קבע שאם אמא תקנה
מכונית - היא תרוויח כסף רב יותר. אמרנו לאירגון: כבר יש לנו מכונית. אבל הוא דרש
עוד אחת. אפילו ישנה-נושנה, שבקושי נוסעת.
הנה כך החלטנו לקנות ג'יפ, שיסע לפחות בשדות. אבל
מכיוון שזו היתה מכונית שניה ולא כל כך נחוצה, קנינו ג'יפ ישן מאוד, כי הוא זול.
אתה
זוכר ודאי - איל - מה קרה לג'יפ כבר בנסיעתו הראשונה.
נסענו כולנו, אתה, אני, אמא וסבתא, לראות עקבות
של דינוזאורים במושב בית זית. האם הגענו שמה בג'יפ? או, לא.
בסיבוב העולה לקרית יובל, עוד לפני המפלצת, נשבר
פתאום מוט ההילוכים הגדול של הג'יפ. ירדנו כולנו ודחפנו את הג'יפ החדש לחניה הראשונה.
לבית זית הגענו בסוף במכונית הישנה והטובה. וגם
את עקבות הדינוזאורים בסלע ראינו בסוף. קצת התאכזבת. חשבת שתראה דינוזאורים
ענקיים. כמו אלו בתערוכה. אבל גם חתימת רגליהם היתה מרשימה. כל פסיעה שלהם היתה
גדולה אפילו משלי.
למחרת אמא הזמינה גורר, והוא גרר את הג'יפ למוסך.
אבל גם במוסך היו צרות. הם אמרו שהג'יפ ישן כל כך, עד שלא ניתן למצוא בשום מקום
מוט הילוכים חדש שיחליף את השבור.
כשראיתי את החלק השבור - נזכרתי פתאם בסבא הרצל.
היו לו בחיפה מחסנים עם כל מיני חלקים. כי כאשר הייתי בגילך, איל, ילד בן חמש,
עמדו השליטים הבריטיים לעזוב את הארץ. סבא הרצל, שהיה סוחר רדיו, ונהג לבקר במחנות
הצבא של האנגלים, התחיל לקנות מהם כל מיני דברים מוזרים: מכוניות ישנות, משדרי
רדיו, ערימות של עצי במבוק, ועוד ועוד. אפילו נשק היה "קונה" מהם, תמורת
בקבוקים של משקה חריף, ומוסר ללוחמים שלנו. עיקרו של דבר: במחסן בחיפה נותרו כל
מיני חלקים ישנים של מכוניות ושל מכשירי רדיו מן הימים ההם. שנים לא נגע בהם איש,
עד שבא פרופסור גורדון לבקר בארץ.
אתה
זוכר - איל - כשהיית בן שלוש ביקרנו באנגליה. שם, בעיר הבירה לונדון, פגשנו את
המורה הזקן שלי, פרופסור גורדון. הוא היה איש קטן עם עיניים כחולות ענקיות.
לפני שנים, כשהייתי תלמיד שלו, הוא גר בבית עם
מרתף גדול. המרתף היה מלא תמיד באנשים שהרכיבו מכונות מוזרות.
לא סיפרתי לך קודם, איל, אבל גורדון הזקן היה גם
קוסם. הוא היה פרופסור למדע שנקרא "קיברנטיקה". הוא היה קברניט. מפקד של
אוניה. אלא שהאניה שלו שטה בים מיוחד.
גורדון ניסה לבנות מכונת זמן. מכונת זמן אמיתית,
עם מחשב והרבה חוטי חשמל ואורות וגלי רדיו וגלי מוח. לאירגונים שמימנו את עבודתו
הוא הסביר שהוא בונה כלי רכב לנווט בתוך מידע, בתוך עולם המחשבות. אבל אנחנו,
שבנינו אותה, קראנו לה "מכונת הזמן". אלא שכל כמה שניסינו, מעולם לא
הצלחנו לשלוח את המכונה שלנו למסע בתוך הזמן.
אחרי שנים, כשגורדון ביקר בארץ, שוב נזכרנו
במכונה שכל כך רצינו לבנות, ואז הראיתי לו את המחסנים הישנים של סבא הרצל. הוא
נהנה משלל החפצים המוזרים, ויחד בנינו שוב מכונה קטנה.
והנה, כאשר בקשו במוסך חלק למוט ההילוכים של
הג'יפ הישן, נסעתי שוב למחסן בחיפה. הבאתי אתי משם חלקים אחדים של מכוניות ישנות,
ומנורות רדיו עתיקות, ואת המכונה הקטנה שבניתי עם הפרופסור הזקן מאנגליה. הבאתי
הכל למוסך, ולאחר חיפושים, מצאנו למזלנו חלק כמעט מתאים. ביקשתי מבעלי המוסך לחבר
אל הג'יפ גם את המכונה הקטנה, שלדעתי יכלה לשמש מכשיר קשר בשעת צרה. הלא כבר ידעתי
שמן הג'יפ נכונו לנו צרות.
ובשבוע
שעבר - וגם את זה אתה בוודאי זוכר, איל - בליל ירח מלא, נסעתי לצרעה. נסעתי
בעקבותיו של שמשון הגיבור, לראות את הירח המלא ולחשוב על ישראלים ופלישתים.
אבל עד היום לא סיפרתי לך, איך לא הגעתי לשם כלל.
בדרך
נתקעתי בכביש הראשי. היתה תאונה והכביש היה חסום לגמרי. נוצר פקק תנועה ענקי.
עשרות מכוניות עמדו לפני, עשרות - מאחורי, ואני - בתווך. לא יכולתי לנסוע קדימה
ולא אחור.
אבל אז נזכרתי ביתרונותיו של הג'יפ. ירדתי מן
הכביש והתחלתי לנסוע בשביל צר בהרים. הבטתי ברחמים לאחור, אל מאות המכוניות
התקועות בפקק, וכך לא הבחנתי איך ירדתי אל תוך ערוץ נחל, והג'יפ נעצר, ולא יכול
לנוע עוד. נסיתי להכניס אותו להילוך המיוחד המניע את כל ארבעת גלגליו, אבל מאחר
שכמעט מעולם לא נהגתי בג'יפ קודם - שכחתי איך עושים את זה.
הייתי לבד בהרים, מרוחק מכל יישוב, כשנזכרתי
במכונה הקטנה. נזכרתי בשמחה איך בניתי לי, במיוחד למקרים קשים כאלה, מכשיר קשר,
לבקש דרכו עזרה. לחצתי על כפתורי המכשיר, וקראתי שוב ושוב: "האם מישהו שומע
אותי? האם מישהו שומע אותי?"
בה בעת, המשכתי גם בנסיון לצאת בעצמי מן הצרה.
ניסיתי שוב להפעיל את כל מוטות ההילוכים והכפתורים של הג'יפ, בתקווה שאצליח להזיז
אותו. התאמצתי מאד, וכך גם המנוע. נשמעו רעשים רבים הן מהמנוע והן מהמכשיר, ואולם
שום דבר לא קרה. הזעתי כולי, ומן המנוע יצא אפילו עשן. אז קרטע הג'יפ לפתע, ואני
הרגשתי חולשה וטישטוש, וחושך מוחלט נפל עלי. תחושה מוזרה מילאה אותי. כאילו אני
יוצא מגופי. כאילו אני עמוק עמוק בתוך הר.
"אל תיבהל", אמרתי לעצמי. "אל
תיבהל. חשוב!" התרכזתי וחשבתי.
ובאה לי מחשבה שבעצם היתה מחשבה שמחה. "הנה", אמרתי לעצמי, "לפתע
פתאם, אחרי כל כך הרבה שנים, המכונה פעלה - והסיעה אותי בזמן! הנה אני נמצא בהר,
לפני מליוני שנים. היום יש כאן ערוץ. אבל לפני מליוני שנים - המים טרם חפרו בהר.
לא זזתי ממקומי במרחב, אלא בזמן!".
עכשיו כבר התברר לי למה הכל חשוך. אבל מנין
התחושה המוזרה כאילו אין לי גוף? האם גם גופי חוזר במכונת הזמן?
ראיתי קרן אור קטנה בוקעת ואבני הגיר שהכבידו עלי
פחתו והלכו. עוד רגע וכבר האיר הכל. חשבתי שעלי להיות מאושר, שהמכונה סוף סוף
פועלת, שאני אהיה האדם הראשון שנסע אל העבר. אבל פחדתי נורא. רציתי כל כך להחזיק
משהו ביד, אפילו את מוט ההילוכים.
רק אז הרגשתי שאמנם יש לי יד, ושידי מחזיקה במשהו
חלק וקשה. לחצתי על המשהו הזה - ונעצרתי.
הסתכלתי
ביד. היתה זאת יד מוזרה מאד: כף קטנטנה, בעלת אצבעות ארוכות -ארוכות ועור חלק עם
קפלים. היד שמעליה היתה שעירה מאוד. יד מכוסה בפרווה. עכשיו התפניתי להציץ במוט
שהחזקתי בידי. הוא היה לבן, חלק - ומפחיד. אללי! לא מוט הילוכים היה זה - אלא שן.
שן ענקית, גדולה מראשי. ובצד השן הזאת, ראיתי עוד שיניים. גיליתי שאני כולי שרוי
בתוך פה של חיה ענקית.
כן. נמצאתי בתוך לועה הרטוב והמסריח של מפלצת,
מוקף שיניים נוראות מכוסות בדם
סמיך, וסביבי חתיכות בשר שותתות דם. נורא ואיום! איך לא אבלע גם אני בלוע העצום?
ועודי מנסה למצוא לי דרך להמלט מן הפה, למרות הריר החלקלק והמחליק שגרם לי למעוד,
קפץ לו יצור שעיר וקטן היישר פנימה, אל תוך הלוע המפחיד. היה זה קופיף קטן, עם
פרוה וזנב. הבטתי בו רגע ארוך. בחנתי את כפות ידיו, את ידיו השעירות, וחשד איום
התגנב למוחי. בסתר שלחתי יד אל אחורי, ו..מיששתי שם זנב ארוך, ממש כזנבו. רק אז
הבנתי שגם אני עצמי התגלגלתי והייתי לקופיף קטן כמוהו. אפילו קטן מכם, ילדים.
הקופיף האחר שלח את ידיו והחל לגרד את שרידי
הסעודה מסביב לבסיס השן שהחזקתי, והמפלצת הנוראה השמיעה קולות של הנאה. ככל הנראה
נהנתה מן הליקוט והניקוי שהעניק לה הקופיף. ניסיתי לדבר אל היצור הקטן, לסמן לו סימנים,
שיקפוץ החוצה ויסתלק משם. שיציל את עצמו. אבל הוא השמיע ציוצים נרגזים, סימן סימני
איום והתגרות והצביע על השיירים הרבים שנותרו בין שיני המפלצת.
לא המשכתי להתוכח אתו. ניצלתי את העובדה שהמפלצת
פערה את לועה בפניו, ונחלצתי לי משם.
יצאתי
לאויר של אותו העולם מלוכלך כולי וראשי סחרחר מן הפחד ומן הסירחון, אבל ידעתי שכדי
להבין לאן בדיוק נקלעתי, עלי לבחון וללמוד את הסביבה. ראיתי שאני נמצא בעמק רחב.
ההרים נעלמו. לא הרחק משם ראיתי את השמש השוקעת על פני הים. ים בירושלים!
האויר היה חם ורטוב מאוד ולהקות עצומות של יתושים
זימזמו והציקו. הסתכלתי במפלצת שמלועה יצאתי זה עתה ומיד התברר לי לאן התגלגלתי:
היה זה דינוזאור אוכל-בשר ענק. הוא לא היה יחיד. כתריסר דינוזאורים אימתניים כמוהו
רבצו להם שם, וביניהם פגרים נשוכים ושותתי דם של שלושה דינוזאורים אוכלי-עשב.
הדינוזאורים הטורפים נראו כבר די שבעים ורק שניים שלושה מהם עוד נשכו בבשר. האחרים
רבצו מסביב, כאילו הם מסבים לסעודה משותפת, ופערו את פיותיהם העצומים והנוראים,
אולי כדי להתקרר. נמצאתי בתוך חבורת דינוזאורים הסועדים את סעודת הצהריים.
ובתוך להקת הדינוזאורים העצומים הסתובבו להם בני
מיני החדשים - הקופיפים הקטנים - כבני בית, מחוסרי פחד. כאשר ניסה מישהו מבין
הקופיפים לקחת לעצמו מבשר הפגר, היה אחד הדינוזאורים נושף עליו נשיפה מסריחה
וצורבת ומבריח אותו מן השלל. רק בתוך הלועות הפעורים היתה לקופיפים כניסה חפשית.
שם הם היו רצויים.
ברור שאני עצמי לא חזרתי להכניס את ראשי ללועו של
הדינוזאור. אבל כאשר ניסיתי למנוע גם את שאר אחי החדשים, הקופיפים, מלעשות זאת, הם
כעסו ממש. אילו ידעו לדבר, היו בוודאי אומרים לי: "אל תבלבל את המוח",
או: "השתגעת? אתה רוצה לקלקל לנו?" וגם: "מה אפשר לעשות? זה מה יש!".
ובעוד אני מנסה לקרוא אל הקופיפים, סגר הדינוזאור שזה עתה יצאתי מפיו את לועו,
וטחן בשיניו האימתניות את הקופיף שהתרוצץ שם. הנה זה עתה הזהרתי אותו, והוא השיב
לי באיומים. הלא יכולתי להצילו! אבל הוא נאכל כקינוח לארוחה.
לא
יכולתי להתגבר על הזועה והגועל והקאתי. איך יכולים אחי הקופיפים לחיות כך? היה
ברור לי כי הדינוזאורים הם יצורים שאינם יודעים להכיר טובה. מוחם מוגבל כל כך עד
שאינם זוכרים מאומה ואינם לומדים דבר.
והקופיפים? שאלתי את עצמי. מה הם יכולים לעשות?
הלא הם כה קטנים וחלשים ביחס לשכניהם הדינוזאורים, שאולי זו פרנסתם היחידה?
כל עוד שולטים הדינוזאורים בשטח, לא יוכלו
הקופיפים להתפתח, לא יוכלו לצמוח מהם קופים גדולים יותר. בודאי לא בני אדם.
הדינוזאורים לא יתנו. הסיבה היחידה שהם אינם טורפים אותם, עד האחרון שבהם היא,
מלאכה בזויה זאת של שירות-שיניים, שנותנים הקופיפים. אפילו אם מידי פעם אוכלים אחד
מחבריהם לקינוח.
"אבל" - אמרתי שוב לעצמי )כי אל מי
יכולתי עוד לדבר שם?( , "הרי צריך להשמיד את הדינוזאורים! הרי אם הם לא
יושמדו, איך יתפתחו הקופיפים לקופים גדולים יותר, וברבות השנים - לבני אדם? ואיך
אספר סיפורים לאיל? ואיך תיבנה ירושלים?"
מה אעשה? האם בי תלוי הכל? האם עלי להציל את
המצב? אני הלא לבדי ואלו -
הדינוזאורים הנוראים - נמצאים בכל מקום. איך אשכנע את הקופיפים? באיזו שפה? איך
יבינו? האם יהיה איכפת להם התפקיד שההיסטוריה מכינה להם? הם הלא מתעניינים רק באוכל.
אולי קצת במישחקים. וודאי לא בתפקידם ההיסטורי.
ואני עצמי? עתה היה עלי להתמודד עם נושא כאוב. מי
אני? האם אני אדם החושב שהתגלגל בקופיף קדמון, או אולי אני קופיף שחולם שהוא אדם?
ובכל
זאת, ידעתי. כל עתידו של העולם טמון בקופיפים הללו. הלא יש להם יתרונות רבים כל כך
על פני הדינוזאורים, חשבתי. ראשית, יש להם אצבעות ארוכות לתפוס בהן דברים. כך הם מתפרנסים מהדינוזאורים. שנית,
הם מסוגלים ללמוד. אם לא מתוך הסברים והבנה, לפחות תוך חיקוי. מעשהקופים.
וחשוב עוד יותר: יש להם דם חם ולב של יונקים.
כלומר - רגשות. אמא-קופיפה מיניקה את בניה, והקופיפים הצעירים נשמעים למבוגרים
ולומדים מהם.
לדינוזאורים לעומתם - לא זיכרון להם ולא רגש. הם
מטילים ביצים, אבל מזניחים אותן
ואינם מתעניינים בהן. את צאצאיהם שלהם אינם מכירים. הם עלולים אפילו לאכול את
הצאצא הקטן שלהם, ממש כפי שהם עלולים לאכול את הקופיף שזה עתה ניקה את פיהם
משאריות המזון המציקות. כאלה הם. לא רגש, לא זיכרון, ולא הכרת תודה.
או-אז
בא לי הרעיון בכוח ובעוצמה. הלוא הקופיפים יכולים ללמוד לאכול את ביצי הדינוזאורים
וכך להשמידם. הדינוזאורים הטפשים לא ישיבו כלל מילחמה, שהרי אינם מכירים את
ביציהם.
את עיקר הפעולה, החלטתי, יש לנהל בבוקר השכם.
דינוזאורים - כמו אירגונים - מתקשים לזוז באויר הקר. הם פעילים רק בין שמונה בבוקר
לארבע אחר הצהריים. בבוקר יוכלו הקופיפים לאכול ולהשמיד באין מפריע. כמה מזינה היא
ארוחת בוקר מלאה חלבונים של ביצי דינוזאורים!
כל שיש לעשות הוא להראות לקופיפים דוגמה לחיקוי.
אני זקוק לתשומת ליבם רק לרגע.
לא
היה קשה למצוא בשטח ביצי דינוזאורים אחדות. ביצים ענקיות, שגודלן כגודל גופו של
הקופיף. יש רק להראותן לקופיפים. ניסיתי למשוך את תשומת ליבם - משימה לא קלה. צריך
הייתי לנשוך את הקופיפים הגדולים ולהציק להם כדי שירדפו אחרי וינסו לנשוך ולהכות
אותי בחזרה. הייתי מציק לקופיפים הגדולים, ואז בורח ומסתתר מאחרי ביצת דינוזאור.
אלא שעלי לשבור אותה. אם אצליח, הרי יטעמו כי טוב ויחקו את שבירת הביצה. שוב ושוב
הצקתי לקופיפים, שוב ושוב משכתי אותם לכיוון הביצים, שוב ושוב ניסיתי את כוחי
בשבירת הביצה. פעם ניסיתי באבן, ופעם ניסיתי במקל. ללא הועיל. ביצת הדינוזאור
הגדולה היתה מכוסה בקליפה קשה ובלתי שבירה, וכל נסיונותי לפצחה ניכשלו. לעומת זאת
זכיתי לנשיכות ומכות מהקופיפים הנירגזים.
לילה ארוך חלף כך ואני עצוב ומיואש. רק כשעלה
השחר, שבתי לעורר את הקופיפים, שממילא לא היו עסוקים מאד. יום העבודה של אירגון
הדינוזאורים טרם החל, והם רבצו כמעט ללא תנועה כשפיותיהם סגורים. חשפתי ביצה אחת,
ודחפתי אותה כדי לגלגלה במעלה הסלע. הביצה היתה כבדה כמוני. רק במאמצים עצומים
הצלחתי להזיזה מעט ממקומה אלא שהיא שבה והתגלגלה אל מקומה הקודם. שוב גלגלתי את
הביצה במעלה השיפוע, עד שתשו כוחותי, והביצה הכבדה חזרה והתגלגלה למטה, וחוזר
חלילה.
אלא שאני לא נואשתי ולא וויתרתי. נסיתי שוב ושוב
את כוחי, והקופיפים הביטו בי וצחקו. המשחק מצא חן בעיניהם. בעיקר נהנו בכל פעם
שהביצה התגלגלה למטה. בנסיון העשירי, כששוב גלגלתי את הביצה במעלה השיפוע, הצטרפו
כמה קופיפים צעירים ועזרו לי. אולי רצו לראותה מתגלגלת במורד. אבל בערמתי הבאתי
אותם לגלגלה אתי, בכוחות משותפים, אל קצה הצוק. עוד דחיפה קלה מצדי - והביצה עפה
מן הצוק, והתנפצה אל הסלע שתחתיו. הקליפה התפרקה לגביעים מלאי חלמון זהוב. עשיתי
הכל לגרום לקופיפים הזקנים לרדוף אחרי כל הדרך אל הסלע אליו התנפצה הביצה. שם כבר
לא נאלצתי להסביר דבר. הקופיפים התנפלו על הגביעים וליקקו את כל הביצה מתוכם.
אפילו את השיירים שדבקו אל הסלעים ואל החול טרחו וליקקו, ואחר כך ישבו בניחותא
ללקק שפתיים ואצבעות.
פיצוחה של הביצה הבאה היה כבר משימה קלה בהרבה.
מיד קמו קופיפים שעזרו לי לגלגל אותה במעלה, וכשהיא נפלה והתנפצה, רצו לזלול אותה
בהנאה מרובה.
מכאן ולהבא, היו הקופיפים מהירי תפיסה ולמידה.
עוד פעמיים, וכבר נמצאו שני קופיפים-חלוצים, שהלכו בעצמם לחפש ביצי דינוזאורים,
ואחרים הצטרפו אליהם לעזר בגילגול.
בינתיים עלתה השמש והאויר התחמם. חששתי שאירגון
הדינוזאורים יקום להגן על ביציו ולהפריע לנו. אלא שהם אינם מבינים מה קורה, או שכלל
היה איכפת כלל מן המתרחש. ידעתי שעתה, כשהקופיפים למדו את התורה, הם יוכלו להמשיך
בה גם מחר בבוקר, ובכל הבקרים האחרים, עד להשמדתם הסופית של הדינוזאורים. ידעתי גם
כי שבטי קופיפים נוספים ילמדו מהם. ידעתי כי עתה נחרץ גורלם של הדינוזאורים בעולם
לכליה.
לא
ציפיתי להכרת תודה מן הקופיפים. אילו ידעו את כוונותי, ואת הצפוי להם, היו בוודאי
מוחים וכועסים. כי השמדת הדינוזאורים תביא גם להשמדת מקורות המחיה שלהם. אפילו
ביצי דינוזאורים טעימות לא תשארנה לבקע. בפני
הקופיפים עומדת תקופה ארוכה, ארוכה בהרבה משהם מסוגלים לתפוס ולהבין, עד שיתפתחו
מהם השליטים החדשים של העולם.
ואילו אני? מה יהיה גורלי שלי? האם עלי לחיות את
כל התקופה הארוכה הזאת, את כל מליוני השנים, כקופיף קטן, המתפתח לקוף גדול, ורק אז
שב והופך לאדם?
התעוררתי
מצינת השחר בג'יפ תקוע בואדי בפרוזדור ירושלים. הצלחתי להתניעו ולחזור הביתה. אך
מאז אני עצוב ומרגיש כאילו מעלתי בתפקידי: האם הצלחתי להוציא את הקופיפים מלועות
הדינוזאורים קהי הרגש, רק כדי שמליוני שנים אחר כך יבחרו להם מרצונם את לועות
האירגונים חסרי החשיבה וההתחשבות? איך ניתן להשמיד אותם אם אין להם אפילו ביצים?
ואולי בכך נעוץ הפתרון?